חוזרת מערב מוצלח למדי, מסדרת חדר ומכינה את התיק לסופ"ש.

בראשי מהדהד לו המשפט - "אני לא יודעת איך זה אצלך כי את ביומיות, אבל בשלב מסוים בצבא אתה חי מסופ"ש לסופ"ש - וזה הזכרון היחיד שנותר לך."

פתאום לקלוט שזה בעצם מצלצל בפעמון, זה מרגיש מוכר.

זה לא אמור להרגיש מוכר, כי אין לי את אותו לחץ בית.

אני בבית כל יום, זה נכון, ואין לי מחסור בבית.

ובכל זאת - יש לי לחץ בית משלי.

אגדיר את זה כ"דחף" יותר מאשר לחץ - את הציפייה האדירה הזו: כל כך בא לי לראות אותך.

חצי מדינה אחצה בשביל להגיע אליך מבלי לחשוב פעמיים - גם כשגשום ולא אידיאלי לנסוע במזג האויר הזה.

אבל החום שלך מעניק יותר מכל מה שאוכל לקבל פה בבית בלעדיך. 

כל זמן אתך הוא יקר מפז.

גם אם זה היה אומר לבהות בך סופ"ש שלם מהצד -

רק תנו לי את השקט הנפשי הזה והשלמות הפנימית הבלתי מנוצחת.

ואולי פוך ומשהו חם לשתות, בכל זאת די קר.

עוד כחצי יום אני איתך!

כמו ילדה קטנה.

בחיי,

אני לא צריכה כלום יותר ממה שיש לי בחיים עכשיו.

אני כל כך מאושרת.

מפקדים פשוט מדהימים,

חברים טובים בשלל גווניהם,

משפחה מקסימה,

אהבה כל כך מעצימה,

פשוט קשרים - שכל כך כיף לי להיות בהם.

שכן ירבו שבועות שכאלה.