אז ביום ראשון הודיעו כי ישראבלוג בסכנת סגירה.

ביום בו חשבתי על כל העניין הזה של בלוגים בכללי,

האם הקונספט הזה נכון והאם כדאי לי להמשיך איתו.

אני חייבת להיות כנה - זה מרגיש מעט מוזר ומעט שגוי במחשבה לא ראשונה ולא שנייה על העניין.

בספירה מהירה אני יכולה למנות 9 שמות ופרצופים של חברים שאני יודעת שעוקבים אחרי הבלוג שלי,

יש כאלה שעוקבים יותר ויש כאלה שמשלימים רק אחרי זמן מה.

כך או כך, הבלוג הוא חשיפה מאוד אישית.

אני מאמינה שאין לי דבר להסתיר, אז זה לא בדיוק העניין הזה.

אבל מה שמפריע לי זה שאני רושמת כל כך הרבה פוסטים ויש להם כל כך הרבה קוראים,

ובכל זאת - אף אחד כמעט (חוץ מאחד בממוצע) לא מגיב או חווה את דעתם.

ככה שאני מרגישה לעתים טיפה בסוג של מעקב, שמעלה אצלי שאלות מסוג -

אולי הם לא אוהבים את מה שרשמתי? ואם הם לא אוהבים למה הם לא מביעים את דעתם על זה?

הם ממש שונאים את זה? אולי זה לא מזיז להם? אז למה הם ממשיכים לקרוא את זה? וכד'.

איפשהו אני רוצה לדעת שאנשים מכירים אותי בדרך הטיפה יותר קשה.

שיעלו מולי נושאים, שידונו איתי על דברים, שיפתחו מולי - שיתקרבו אליי באמת.

זה מרגיש קצת חד צדדי, הפתיחות הזו, למרות שאני לא באמת כותבת את הבלוג הזה בשביל אף אחד חוץ מעצמי.

אני לא נושכת, ואני יודעת שיש לי הרבה מה ללמוד ממכם.

אז.. פשוט דברו איתי 

זה מעין הקלה בשבילי עכשיו כשישראבלוג עתיד להסגר, זו החלטה שנעשית בשבילי.

(למרות שיש הרבה אנשים שזה עוול גדול בשבילם)

חשבתי על העניין הרבה זמן, על כל הקטע של הבלוג.

השבוע האחרון והימים האחרונים שעוברים ויעברו עליי - מרגישים כמו ימים מאוד מכריעים בעיצוב האישיות שלי והעתיד שלי.

בין אם בהמשך היחידה בצבא ובין אם בהמשך החיים.

הרגשות מתערבבים ולא מפסיקים להציף אותי.

אני רוצה להשתנות ואני מרגישה את זה חזק.

אני נעה בין שמחה, פשטות ואופטימיות לבין כעס, אכזבה, ותסכול.

נעה בין אהבה וחברות לגעגוע ובדידות,

נעה בין קלילות מחשבה לכבדות פנימית מעיקה.

מוצאת את הכוח ומאבדת את האחיזה בו, ושוב מוצאת, אבל האיזון עוד לא כאן.

ולשם שינוי, אני לא רוצה לפרט פה לעת עתה - אבל אתם תמיד מוזמנים לשאול אותי בפרטי.

אני די מקווה שזה יהיה אחד מהפוסטים האחרונים שלי כאן.

אני לא רוצה להיות תלותית יותר בפיסה אלקטרונית כשיש אנשים אמיתיים סביבי.

אני רוצה להשתנות, וזה יכול להיות חלק מהתהליך, ויכול להיות שלא.

ועד הפעם הבאה,

ואם לא כאן אז בפרטי,

מעיין.