אבדתי את המכשיר הנייד שלי.

זה זכור כרגע טוב ולא כחוויה מלחיצה,

כהתמודדות קלילה ומפתיעה ולא גדושה בפאניקה,

באופן מפתיע, שלא כ"כ הולם אותי, פשוט הייתי בסדר עם זה.

הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי - כאילו זה בא בדיוק בזמן הנכון, מתי שהייתי צריכה שזה יקרה.

מאז האבידה התחלתי לדבר יותר עם זרים.

התחלתי להרים את הקול, ולחייך גם לאנשים ברחוב שאינני מכירה.

התחלתי להביט סביב ולספוג הכל, בין אם עצים, אנשים או מקומות,

ועתה אני מכירה את כל התחנות של האוטובוס,

ואת הילדה המקסימה שעולה בשעה רבע לשמונה.

שהרי יחד עם האבידה הזו, מצאתי משהו בעצמי - אני אדם חי, משוחרר מלהיות נוכחת, זמינה, לשתף, לדעת ולהתעדכן. 

תחושת החופש הפתאומית הזו בלתי ניתנת לתיאור במילים.

אך בו זמנית - אבדתי משהו אחר.

בזמן כזה קל להבין מי חשוב ונשאר בחיי למרות הקשיים הטכנולוגיים.

שהרי קשרים טכנולוגיים בעיקרם - הם קשרים שטחיים, שכן תצליח לשמור על קשר עם חבר טוב גם בהיעדר טלפון חכם.

תמיד אומרים שרוב השטחים שלנו בחיים הם שטחיים מאז המהפכה הטכנולוגית,

אבל קל להגיד וקשה מאוד לראות את זה.

אז עתה, מאז אותה אבידה, אני בקשר עם פחות חברים.

החברים עמם אני עוד בקשר למרות הנתק הטכנולוגי נמנים על שתי ידיים, אבל אני אוהבת כל אחד מהם מכל עמקי לבי.

כיף לי להיות לידם, זה מסב לי אושר, ואני יודעת שהם שם כדי להרים אותי למעלה.

ולעתים, כשאני קצת רוצה לשלוח תמונה של דבר כזה או אחר, או לשתף מישהו באיזה קישור,

ואז תוהה באם להחליף לפלאפון טיפה יותר חכם - אני נזכרת במה שיש לי ומבינה שאני לא באמת צריכה יותר מזה.

אני מאמינה שבשלב כזה או אחר אשוב לפלאפון חכם,

אבל לפחות לעת עתה, אמשיך להנות מהחופש.