עתה כשהתפנה מעט זמן, על כוס סוכר נוספת שנכנסת לי לגוף,

עם תמונות שסוננו מהמצלמה, עם כמה מחשבות בראש, וג'ון מאייר ברקע.

הבולטים מאירועי השבוע -

כנס TED 8200

תחרות FIRST 2014

והרבה זמן עם אהובי

תמונה שצולמה לאחר פגישת "עציץ", חמישי של שבוע שעבר,בר אילן.

יום ראשון? פגשתי בחברה.

ולמה אני זוכרת את זה? כי זה רשום לי בלוח שנה בנייד.

אבל השבוע הזה הייתי כה עמוסה, שזה פשוט נראה לי כאילו זה לא היה השבוע בכלל.

יום שני היה את כנס TED 8200.

אני אומנם לא מיחידת 8200 (מודיעין) ואני גם בכלל לא מהחיל, אבל דרך חפירה שלא אספר זומנתי לכנס.(הכנסים של TED ידועים בעולם בהרצאות הקצרות והמרתקות שהם מרכזים)

הכנס היה אמור להיות בעיקר בהיבט הטכנולוגי, אבל האמת - שההיבט הזה היה חלש בכנס.

לעומת זאת יצא לי להחשף לקהילה מלאת רוח חיים, אנרגטית, אולי גם טיפה מוזרה ומשונה - קהילת חיילי המודיעין.

כמו שיש קהילה של גאים, וקהילה של גיימרים - אני סבורה שגם להיות חייל במודיעין זה להשתייך לקהילה.

זה הרגיש לי כמו להיות בכנס אנימה.. רק שזה בעצם ההווי שלהם כל השירות.

מעניין איך הייתי מסתדרת במקום כזה.

לאנשים שהרצו היו חזון ומסר אמיתיים שהם רצו להעביר למי שהם מרצים, וזה היה יפה לראות את זה.

הם לא סתם רצו להעביר איזה פיסת מידע שלהם, אלא איזה רעיון או רוח שאנשים יאמצו.

כמו יזמות, חדשנות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא. (חשוב להדגיש שבכל זאת לא היו הרצאות כאלה טכנולוגיות)

מעניין אותי גם אם יום אחד אצליח לדבר ככה בבטחון מול קהל שכזה.

ביום רביעי היה את תחרות FIRST ישראל לשנה, שהתקיימה בהיכל נוקיה בתל אביב.

למי שלא מכיר - זו תחרות עולמית שמקורה בארה"ב, בה ילדים בגילאי חטיבה ותיכון מתכננים ובונים רובוט תוך זמן קצוב שהוגדר להם (מספר חודשים) לפי הגדרת המשחק של השנה. (בשנים שעברו היה כדורסל, פריזבי, וכד')

זו הייתה התחרות הראשונה שהלכתי לצפות בה, בהשראת בן זוגי וחבריו שהשתתפו במשחקים כשהיו בתיכון.

חייבת לציין שזה הזכיר לי את השוק שבכניסה לסדיר בצבא.

בהתחלה מביטים מסביב בחוסר הבנה, של מה הולך פה, ומה זה הניקוד הזה, ומה זה זז ומי זה מי ואיך בכלל.

אבל אחרי כחצי שעה שעה הסתגלות, נכנסתי לעניינים.

ו..

וואו.

חבל שלא הייתה אצלנו מודעות לתחרות הזו בבית הספר, אחרת היינו אולי מצליחים להרים אותה כתלמידים ככה שגם בית הספר שלנו היה יכול להשתתף.

זה מדהים לדעתי שילדים בכזה גיל מהנדסים רובוט, גם אם יש להם מנטור ועזרה - הרי בסופו של דבר הם מפעילים אותו,

וכשיש תקלות בתוכנה ובתקשורת בזמן אמת - הם אלו שמתקנים את הרובוט ומכירים אותו הכי טוב.

המהירויות של הרובוטים, זמן התגובה, התנועות החלקות והמהירות, המנגנונים השונים והיצירתיים של הקבוצות -

זה פשוט נפלא לראות איך ילדים חושבים.

ואני חושבת שזה חשוב מאוד בפן האישי - תלמידים, לא משנה מאיזה רקע הם באים, יכולים להבין למה הם מסוגלים בכזה גיל.

אין ספק שלכל החוויה הזו יש ערך חינוכי רב.

הקונספט אדיר בפני עצמו.

אחרי זמן קצר של שוק, והתרגלות מהירה לעניין - לפתע קלטתי שכולם באיצטדיון מתלהבים מרובוטים שמתחרים אחד בשני ולא משחקנים אנושיים על מגרש.

כנראה שיום יבוא וזה יהיה קונספט שיתפוס, ומעניין מה יהיה אז מעמדם של בני האדם במשחקי הספורט - נקודה למחשבה.

ישנה ילדה אחת שפעם, מזמן, לפני כשנתיים שלוש לכערך - פגשתי לראשונה בישראל.

היא עלתה לבקר את המשפחה של החבר שהיה לי בזמנו (הקשר הראשון שלי),

היא באה לביקור בן שבוע בארצנו.

והיא, עם מעט מאוד אנגלית, והרבה מאוד רגש - תקשרה איתי בעוצמה.

נקשרנו כל כך, והבטחתי לבוא לבקר אותה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

ועתה - זה קצת מעציב אותי שאני לא יכולה לספר איך נקשרנו אז ואיך זה הרגיש - כי אני לא זוכרת כל כך.

היא הייתה קטנה ואני גדולה ממנה.

והיא - היא עדיין מזכירה לי בפייסבוק מדי פעם שהיא עדיין אוהבת אותי ומתגעגעת אליי.

עצוב לי שהספקתי לשכוח, כל פעם זה מעציב אותי מחדש.

שהיה לנו קשר באמת מיוחד,אבל דברים כאלה עוברים.

ואילו אצלה - אצלה זה לא עבר.

למרות שהיא כבר כל כך גדלה והשתנתה, הרי זה גיל כזה משמעותי וקיצוני.

ישנם חלומות של ילדים שלא ניתנים לשבירה.

האם אבדתי כאלה?

האם אני מבטלת את שלה?

אני לא רוצה בכך.

היא כל כך מיוחדת ונוגעת.

אני רוצה לעמוד בהבטחה שלי יום אחד.

אך מעניין אם זה ריאליסטי, 

כי הצורך שבי לא בוער כמו פעם,

כמו אז -

שהיא קשרה לי חוט אדום ליד, ונשבעתי לא להורידו עד לפעם הבאה שנפגש.

זמן לא זמן.

אך כל פעם מצטברים בראשי דברים שאני רוצה לרשום עליהם..

אז חזרתי הביתה והכנתי כוס קפה.

כמה עוד אפשר לוותר על פוסטים, 

התגעגעתי לכאן.

אז לאן הגענו?

סוגיה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה באופן יום-יומי, בייחוד בתקופה האחרונה - בטחון במדינה.

אני אתן שתי דוגמאות על מנת להכניס אתכם הקוראים לנושא:

1. הייתי אמורה לנסוע ביום שני לירושלים בתחבורה ציבורית.
   מי שמכיר אותי יודע שנסיעות ארוכות לא מרתיעות אותי, ושתחבורה ציבורית היא חבר קרוב שלי -
   אבל משום מה הרגשתי קצת חוסר נוחות לנסוע לירושלים ישר אחרי הצבא ועוד על מדים.
   אני התגברתי על זה פחות או יותר, אמא קצת פחות.
   ובדרך כלל - אמא שלי ממש לא פולניה דאגנית בקטע הזה.
   היא אמרה לי שהיא מעדיפה שאני לא אסע לירושלים, ואילו הייתי מתעקשת היא הייתה מניחה לי -
   אבל כנראה שהיה נוח להפיל את התירוץ על אמא שלא מרשה.
   באותו יום נדקר שוטר סמוך לירושלים, אגב.
2. היום השתמשתי במטרונית שפועלת בחיפה ובקריות.
   רציתי לשים את הראש לנוח מכיוון שהשעה הייתה כבר מאוחרת, אבל הרגשתי חוסר בטחון לעשות את זה.
   נוסעת בלב חיפה - וכל "בן דוד" שעולה נדמה לי כאילו הוא שולח מבטים
   ומתכנן מתי לשלוף את הסכין ולדקור אותי כשאני ארדם. 

מישהו עקב אחרי החדשות השבוע?

פיצוץ מטען בבת ים, דקירת שוטר סמוך לי-ם, ירי לעבר עובד משהב"ט סמוך לרצועת עזה, יידוי אבנים על אוטובוס בשומרון..
ה' ישמור. 
זה אירוני שאני מעט חוששת לנסוע לעיר הבירה שלי, או להרדם באוטובוס כי היה קצת יום ארוך.
זו המדינה שאנו חיים בה וזה המצב הבטחוני שדורש מאתנו תמיד להיות עירניים. 
המו"מ שגורם (בין היתר) לכל ההסלמה הזו במצב הבטחוני מנסה להשיג את השקט הבטחוני כמטרה שנדמה כרגע שכל כך רחוקה מאתנו.
מעניין מה אנשים מבחוץ חושבים עלינו ואיך מציגים אותנו בעולם -

האם אנשים מפחדים לבוא לישראל כמו שאני מפחדת לעלות לירושלים?

ומה מספרים לחבריהם כל הישראלים הצעירים שטסים לעבוד ולגור באמריקה? 
ואיך יכולה הישיבה הספרדית לשלוח מטעמיה נציגים לעולם כדי להסביר שישראל לא בסדר בכך שהיא דורשת מהם גיוס,
ועוד הולכת לגייס כסף למאבק ב"גזירת הגיוס"?
הרי כולנו חיים במדינה אחת.

ולא קל לחיות כאן, אבל זה לא גורם לי לרצות ללכת מפה אף לא לרגע אחד.

גם עם האבידות ועם הפיגועים ועם הסכנות ועם האיומים.

ואולי דווקא בגלל זה.

מי יתן ונדע יותר ימים של שקט.

ולנושא פחות כבד -

טכנולוגיה כמצרך בסיסי.

אני מבינה את הצורך "להיות בקדמה" מבחינה מדינית, אך בפן האישי אולי אבדנו את עצמנו מעט.

לפני חודש הסמארטפון שלי היה בשבוע בתיקון, ולשבוע זה חזרתי למקורות - בלטת נוקיה ישנה. 

הפקתי מעצמי בשבוע הזה כל כך הרבה יותר בעבודה, וחזרתי לדבר קצת יותר בשיחות טלפון מאשר התכתבויות בלתי פוסקות בוואטסאפ.

ללא כל התראות בלתי נפסקות מקבוצות, ומבלי כל צורך להתעדכן ולראות מה חדש - כי פשוט לא היה אפשר.
אולי זה נשמע קצת מצחיק - אבל הרגשתי די משוחררת.

כל הקדמה הטכנולוגית הזו פשוט בולעת אותנו, שואבת אותנו, ומוציאה מאתנו הרבה פחות.

הרי למה לחשב דברים? יש מחשבון בפלאפון. 

למה להתמצא באזור? יש גוגל מפות.

למה להתקשר לשאול מה נשמע? יש וואטסאפ.

מרוב שאנחנו כל כך מחוברים להכל אנחנו כל כך מנותקים מהסביבה.

זה צרם לי השבוע כשחזרתי הביתה מהצבא, התכתבתי בוואטסאפ תוך כדי אחרי שאמרתי שלום לאמא,

ואחרי כמה שניות כשהנחתי את הפלאפון בצד ובאתי לדבר עם אמא מסתבר שהיא יצאה מהבית ולא שמתי לב בכלל.

הייתי כל כך שקועה במלבן המטופש הזה שכנראה לא הגבתי לזה שהיא אמרה לי שהיא יוצאת.

בעקבות העניין החלטתי להגביל לעצמי את ההתחברויות לאינטרנט מהפלאפון בחודש האחרון.

האינטרנט מנותק רוב היום ואני מתחברת רק לעתים.

אני מנסה להתכנס לעד שלוש התחברויות ביום, ומקווה שאוכל להחמיר עם זה,
כי למרות ההגבלות אני עדיין מוצאת את עצמי נשאבת במכשיר הזה כל פעם מחדש. 

אילו לא הייתי עדיין משלמת עליו אולי הייתי חוזרת באמת לבלטה וזהו.

לפני שהיה לי אינטרנט בטלפון בכלל - הייתי מדברת  מלא עם אנשים בטלפון ולא הייתי מרגישה שחסר.

מאז החלפתי את הקול האנושי בכמה הודעות ויזואליות,

ומעתה והלאה - אנסה לתקן את המצב.

נקודות למחשבה.

יש לי עוד כל כך הרבה לרשום עליו - אך נשאיר משהו גם לפעם הבאה.

תגובות לפוסט יתקבלו בברכה