זה כל מה שיצא לי לאמר בדרך חזרה הביתה.

בסך הכל מה יכל להשתבש?

4 אנשים צופים יחד בפרק סיום הסדרה של דקסטר.

אבל יצאתי משם כל-כך עצבנית ועם כל-כך הרבה זעם בתוכי שאני לא מצליחה להבין את עצמי.

מזל שהלכתי בדרך חזרה, זה הרגיע אותי, גם אם ממש קצת.

עם כמה שאני תומכת בכל מה שאתה עושה, אהוב שלי,

באופן חד פעמי - אני פשוט די מקווה שהניסיון / חצי ניסיון הזה שלך לא יעבוד הפעם.

כי לחשוב על השניים האלה כזוג פשוט מעלה בי חלחלה כל-כך גדולה שעצרתי את עצמי כל הדרך מלבכות.

מלכתחילה לא הכי אהבתי אותה, גם מבלי הכרתי אותה.

כנראה יש לי אינטואיציה כזו שמספרת לי על אנשים שאני כנראה לא הולכת הכי לאהוב.

אבל פאק, מגיע לו כל כך הרבה יותר טוב.

אני לא מבינה,

זה נשגב מבינתי,

איך כשאני אומרת שאני צריכה לקום מחר לצבא ולחזור לשגרה,

אדם מנפנף לי בפנים ש"אני כל-כך שמחה שאין לי את השגרה הזו ושאני פשוט כל יום קמה מתי שבא לי".

באיזו חוצפה!

זה מרתיח אותי, זה מרתיח אותי ברמות אחרות.

בהתחלה זה לא עצבן אותי עד כדי כך למרות שזה נורא הציק לי,

אבל רק המחשבה על כך שאני אצטרך להתמודד עם בן אדם כזה מדי פעם (כי אם הם יהיו זוג אני כנראה אראה אותה עוד) - מרתיחה אותי.

פאקקקקק.

איך בן אדם יכול להשתמט מגיוס ולהיות כזה גאה בזה?

אנשים פאקינג מתו בשביל שאת תהלכי פה על האדמה ותוכלי ללכת להשכיר לך דירה בתל אביב.

וגם אם זה אומר שאת אולי לא תגני על המולדת, אבל תשבי במשרד ותעשי את השירות שלך למדינה - אז תעשי את זה כמו כולם.

כל כך קשה לי להבין אנשים שיוצאים מהצבא על נפשי, וכנראה שאני גם ממש לא רוצה להבין אותם כי גם זה נשגב מבינתי.

אבל אפילו לא לנסות?!?

גאדמט.

הערב עצמו היה די נחמד אבל רק בסוף הבנתי את המשמעויות של זה.

אני ממשממש לא רוצה להתמודד עם אנשים כאלו בחיים שלי, גם לא מדי פעם.

לא רוצה חברים משתמטים.

לא רוצה חברים שיצאו מהצבא.

לא רוצה להבין את זה.

זה לא מעניין אותי.

זה פשוט מרתיח אותי, זה כל כך מעצבן אותי שאין לי מושג מה לעשות עם הזעם הזה.

איך

אנשים

מסוגלים?!

שום פאקינג טיפה של כבוד.

פאק.

איזה דרך נחמדה לחתום את החופש...

סלחו לי על הפוסט הזה, באמת, הייתי חייבת לפרוק,

אני לא זוכרת מתי או אם הרגשתי כזה זעם לפני..