עתה כשהתפנה מעט זמן, על כוס סוכר נוספת שנכנסת לי לגוף,

עם תמונות שסוננו מהמצלמה, עם כמה מחשבות בראש, וג'ון מאייר ברקע.

הבולטים מאירועי השבוע -

כנס TED 8200

תחרות FIRST 2014

והרבה זמן עם אהובי

תמונה שצולמה לאחר פגישת "עציץ", חמישי של שבוע שעבר,בר אילן.

יום ראשון? פגשתי בחברה.

ולמה אני זוכרת את זה? כי זה רשום לי בלוח שנה בנייד.

אבל השבוע הזה הייתי כה עמוסה, שזה פשוט נראה לי כאילו זה לא היה השבוע בכלל.

יום שני היה את כנס TED 8200.

אני אומנם לא מיחידת 8200 (מודיעין) ואני גם בכלל לא מהחיל, אבל דרך חפירה שלא אספר זומנתי לכנס.(הכנסים של TED ידועים בעולם בהרצאות הקצרות והמרתקות שהם מרכזים)

הכנס היה אמור להיות בעיקר בהיבט הטכנולוגי, אבל האמת - שההיבט הזה היה חלש בכנס.

לעומת זאת יצא לי להחשף לקהילה מלאת רוח חיים, אנרגטית, אולי גם טיפה מוזרה ומשונה - קהילת חיילי המודיעין.

כמו שיש קהילה של גאים, וקהילה של גיימרים - אני סבורה שגם להיות חייל במודיעין זה להשתייך לקהילה.

זה הרגיש לי כמו להיות בכנס אנימה.. רק שזה בעצם ההווי שלהם כל השירות.

מעניין איך הייתי מסתדרת במקום כזה.

לאנשים שהרצו היו חזון ומסר אמיתיים שהם רצו להעביר למי שהם מרצים, וזה היה יפה לראות את זה.

הם לא סתם רצו להעביר איזה פיסת מידע שלהם, אלא איזה רעיון או רוח שאנשים יאמצו.

כמו יזמות, חדשנות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא. (חשוב להדגיש שבכל זאת לא היו הרצאות כאלה טכנולוגיות)

מעניין אותי גם אם יום אחד אצליח לדבר ככה בבטחון מול קהל שכזה.

ביום רביעי היה את תחרות FIRST ישראל לשנה, שהתקיימה בהיכל נוקיה בתל אביב.

למי שלא מכיר - זו תחרות עולמית שמקורה בארה"ב, בה ילדים בגילאי חטיבה ותיכון מתכננים ובונים רובוט תוך זמן קצוב שהוגדר להם (מספר חודשים) לפי הגדרת המשחק של השנה. (בשנים שעברו היה כדורסל, פריזבי, וכד')

זו הייתה התחרות הראשונה שהלכתי לצפות בה, בהשראת בן זוגי וחבריו שהשתתפו במשחקים כשהיו בתיכון.

חייבת לציין שזה הזכיר לי את השוק שבכניסה לסדיר בצבא.

בהתחלה מביטים מסביב בחוסר הבנה, של מה הולך פה, ומה זה הניקוד הזה, ומה זה זז ומי זה מי ואיך בכלל.

אבל אחרי כחצי שעה שעה הסתגלות, נכנסתי לעניינים.

ו..

וואו.

חבל שלא הייתה אצלנו מודעות לתחרות הזו בבית הספר, אחרת היינו אולי מצליחים להרים אותה כתלמידים ככה שגם בית הספר שלנו היה יכול להשתתף.

זה מדהים לדעתי שילדים בכזה גיל מהנדסים רובוט, גם אם יש להם מנטור ועזרה - הרי בסופו של דבר הם מפעילים אותו,

וכשיש תקלות בתוכנה ובתקשורת בזמן אמת - הם אלו שמתקנים את הרובוט ומכירים אותו הכי טוב.

המהירויות של הרובוטים, זמן התגובה, התנועות החלקות והמהירות, המנגנונים השונים והיצירתיים של הקבוצות -

זה פשוט נפלא לראות איך ילדים חושבים.

ואני חושבת שזה חשוב מאוד בפן האישי - תלמידים, לא משנה מאיזה רקע הם באים, יכולים להבין למה הם מסוגלים בכזה גיל.

אין ספק שלכל החוויה הזו יש ערך חינוכי רב.

הקונספט אדיר בפני עצמו.

אחרי זמן קצר של שוק, והתרגלות מהירה לעניין - לפתע קלטתי שכולם באיצטדיון מתלהבים מרובוטים שמתחרים אחד בשני ולא משחקנים אנושיים על מגרש.

כנראה שיום יבוא וזה יהיה קונספט שיתפוס, ומעניין מה יהיה אז מעמדם של בני האדם במשחקי הספורט - נקודה למחשבה.

ישנה ילדה אחת שפעם, מזמן, לפני כשנתיים שלוש לכערך - פגשתי לראשונה בישראל.

היא עלתה לבקר את המשפחה של החבר שהיה לי בזמנו (הקשר הראשון שלי),

היא באה לביקור בן שבוע בארצנו.

והיא, עם מעט מאוד אנגלית, והרבה מאוד רגש - תקשרה איתי בעוצמה.

נקשרנו כל כך, והבטחתי לבוא לבקר אותה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

ועתה - זה קצת מעציב אותי שאני לא יכולה לספר איך נקשרנו אז ואיך זה הרגיש - כי אני לא זוכרת כל כך.

היא הייתה קטנה ואני גדולה ממנה.

והיא - היא עדיין מזכירה לי בפייסבוק מדי פעם שהיא עדיין אוהבת אותי ומתגעגעת אליי.

עצוב לי שהספקתי לשכוח, כל פעם זה מעציב אותי מחדש.

שהיה לנו קשר באמת מיוחד,אבל דברים כאלה עוברים.

ואילו אצלה - אצלה זה לא עבר.

למרות שהיא כבר כל כך גדלה והשתנתה, הרי זה גיל כזה משמעותי וקיצוני.

ישנם חלומות של ילדים שלא ניתנים לשבירה.

האם אבדתי כאלה?

האם אני מבטלת את שלה?

אני לא רוצה בכך.

היא כל כך מיוחדת ונוגעת.

אני רוצה לעמוד בהבטחה שלי יום אחד.

אך מעניין אם זה ריאליסטי, 

כי הצורך שבי לא בוער כמו פעם,

כמו אז -

שהיא קשרה לי חוט אדום ליד, ונשבעתי לא להורידו עד לפעם הבאה שנפגש.