זמן לא זמן.
אך כל פעם מצטברים בראשי דברים שאני רוצה לרשום עליהם..
אז חזרתי הביתה והכנתי כוס קפה.
כמה עוד אפשר לוותר על פוסטים,
התגעגעתי לכאן.
תמונות שצולמו בשבוע שעבר - שתיהן באותו יום בהפרש של עשר דקות נסיעה אחד מהשני.
אז לאן הגענו?
סוגיה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה באופן יום-יומי, בייחוד בתקופה האחרונה - בטחון במדינה.
אני אתן שתי דוגמאות על מנת להכניס אתכם הקוראים לנושא:
- הייתי אמורה לנסוע ביום שני לירושלים בתחבורה ציבורית.
מי שמכיר אותי יודע שנסיעות ארוכות לא מרתיעות אותי, ושתחבורה ציבורית היא חבר קרוב שלי -
אבל משום מה הרגשתי קצת חוסר נוחות לנסוע לירושלים ישר אחרי הצבא ועוד על מדים.
אני התגברתי על זה פחות או יותר, אמא קצת פחות.
ובדרך כלל - אמא שלי ממש לא פולניה דאגנית בקטע הזה.
היא אמרה לי שהיא מעדיפה שאני לא אסע לירושלים, ואילו הייתי מתעקשת היא הייתה מניחה לי -
אבל כנראה שהיה נוח להפיל את התירוץ על אמא שלא מרשה.
באותו יום נדקר שוטר סמוך לירושלים, אגב.
- היום השתמשתי במטרונית שפועלת בחיפה ובקריות.
רציתי לשים את הראש לנוח מכיוון שהשעה הייתה כבר מאוחרת, אבל הרגשתי חוסר בטחון לעשות את זה.
נוסעת בלב חיפה - וכל "בן דוד" שעולה נדמה לי כאילו הוא שולח מבטים
ומתכנן מתי לשלוף את הסכין ולדקור אותי כשאני ארדם.
מישהו עקב אחרי החדשות השבוע?
פיצוץ מטען בבת ים, דקירת שוטר סמוך לי-ם, ירי לעבר עובד משהב"ט סמוך לרצועת עזה, יידוי אבנים על אוטובוס בשומרון..
ה' ישמור.
זה אירוני שאני מעט חוששת לנסוע לעיר הבירה שלי, או להרדם באוטובוס כי היה קצת יום ארוך.
זו המדינה שאנו חיים בה וזה המצב הבטחוני שדורש מאתנו תמיד להיות עירניים.
המו"מ שגורם (בין היתר) לכל ההסלמה הזו במצב הבטחוני מנסה להשיג את השקט הבטחוני כמטרה שנדמה כרגע שכל כך רחוקה מאתנו.
מעניין מה אנשים מבחוץ חושבים עלינו ואיך מציגים אותנו בעולם -
האם אנשים מפחדים לבוא לישראל כמו שאני מפחדת לעלות לירושלים?
ומה מספרים לחבריהם כל הישראלים הצעירים שטסים לעבוד ולגור באמריקה?
ואיך יכולה הישיבה הספרדית לשלוח מטעמיה נציגים לעולם כדי להסביר שישראל לא בסדר בכך שהיא דורשת מהם גיוס,
ועוד הולכת לגייס כסף למאבק ב"גזירת הגיוס"?
הרי כולנו חיים במדינה אחת.
ולא קל לחיות כאן, אבל זה לא גורם לי לרצות ללכת מפה אף לא לרגע אחד.
גם עם האבידות ועם הפיגועים ועם הסכנות ועם האיומים.
ואולי דווקא בגלל זה.
מי יתן ונדע יותר ימים של שקט.
ולנושא פחות כבד -
טכנולוגיה כמצרך בסיסי.
אני מבינה את הצורך "להיות בקדמה" מבחינה מדינית, אך בפן האישי אולי אבדנו את עצמנו מעט.
לפני חודש הסמארטפון שלי היה בשבוע בתיקון, ולשבוע זה חזרתי למקורות - בלטת נוקיה ישנה.
הפקתי מעצמי בשבוע הזה כל כך הרבה יותר בעבודה, וחזרתי לדבר קצת יותר בשיחות טלפון מאשר התכתבויות בלתי פוסקות בוואטסאפ.
ללא כל התראות בלתי נפסקות מקבוצות, ומבלי כל צורך להתעדכן ולראות מה חדש - כי פשוט לא היה אפשר.
אולי זה נשמע קצת מצחיק - אבל הרגשתי די משוחררת.
כל הקדמה הטכנולוגית הזו פשוט בולעת אותנו, שואבת אותנו, ומוציאה מאתנו הרבה פחות.
הרי למה לחשב דברים? יש מחשבון בפלאפון.
למה להתמצא באזור? יש גוגל מפות.
למה להתקשר לשאול מה נשמע? יש וואטסאפ.
מרוב שאנחנו כל כך מחוברים להכל אנחנו כל כך מנותקים מהסביבה.
זה צרם לי השבוע כשחזרתי הביתה מהצבא, התכתבתי בוואטסאפ תוך כדי אחרי שאמרתי שלום לאמא,
ואחרי כמה שניות כשהנחתי את הפלאפון בצד ובאתי לדבר עם אמא מסתבר שהיא יצאה מהבית ולא שמתי לב בכלל.
הייתי כל כך שקועה במלבן המטופש הזה שכנראה לא הגבתי לזה שהיא אמרה לי שהיא יוצאת.
בעקבות העניין החלטתי להגביל לעצמי את ההתחברויות לאינטרנט מהפלאפון בחודש האחרון.
האינטרנט מנותק רוב היום ואני מתחברת רק לעתים.
אני מנסה להתכנס לעד שלוש התחברויות ביום, ומקווה שאוכל להחמיר עם זה,
כי למרות ההגבלות אני עדיין מוצאת את עצמי נשאבת במכשיר הזה כל פעם מחדש.
אילו לא הייתי עדיין משלמת עליו אולי הייתי חוזרת באמת לבלטה וזהו.
לפני שהיה לי אינטרנט בטלפון בכלל - הייתי מדברת מלא עם אנשים בטלפון ולא הייתי מרגישה שחסר.
מאז החלפתי את הקול האנושי בכמה הודעות ויזואליות,
ומעתה והלאה - אנסה לתקן את המצב.
נקודות למחשבה.
יש לי עוד כל כך הרבה לרשום עליו - אך נשאיר משהו גם לפעם הבאה.
תגובות לפוסט יתקבלו בברכה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Maa
