מפגש קצר, שעתיים בודדות.

אך במימד שלנו - תחושת נצחיות אינסופית.

הרוח שמפזרת את שיערי על פרצופך,

רחשי הגלים כשאני מנשקת אותך,

המגע שלך שאוחז בי ברוך ולא מרפה,
העיניים המאושרות שמשכרות אותי, 

השפה של הגוף שלמדת אותי לדבר בה -

מעבר לזה אני לא צריכה דבר.

אף איש אחר בעולם לא יכול לחלוק את מה שיש לי אתך.

אף דבר מעולם לא הרגיש לי כל כך אמיתי.

לרגע קסום אחד ואינסופי,

זה רק אני, אתה, והגלים.

במימד האחר הרגעים לא נספרים בדקות, שעות או ימים.

וכל רגע שהוא איתך - משאיר טעם של עוד...

אני אסתפק בנצח מזה.

רק אז אהיה מסופקת לעד.

תסלחו לי על הפוסט הבא.

אני לא נוהגת להיות מאלה שחושבים את עצמם שהם שונים מהשאר,
ולא אוהבת כשאנשים חושבים שדרך החשיבה שלהם יותר טובה כי היא שונה ולא חלק מה"מיינסטרים".

אבל אני אשקר לעצמי אם אני אחשוב שדרך החשיבה שלי בתחומים הבאים דומים למקובל בנורמות החברתיות.

חברים טובים

ואם אני מחשיבה מישהו שנהגתי לצאת איתו במעגל החברים הטובים שלי, אז מה?

זה באמת ובתמים נראה לי כזה טבעי.

אני לא מצליחה לרדת לשורש העניין שזה מוזר שאנחנו בקשר טוב.

אז יצאנו, היינו, נגמר, וממשיכים הלאה.

למה להרוס חברות בגלל משהו שהיה בעבר?

למה להתעקש להפוך משהו פשוט למשהו דרמטי?

נדמה שדווקא חבר שלי מבין ומקבל את העניין יותר מכל שאר האנשים סביבי.

זו כזו נורמה מייאשת.. למה חברים לא יכולים פשוט להבין את זה?

זה באמת לא כזה מוזר.

אז אנחנו בקשר טוב והוא די אוהב את החבר הנוכחי שלי וממש תומך בנו.

זה לא פסול כשמשהו טוב.

ובגלל הנורמה המטופשת הזו אני לא יכולה להמשיך להסתובב איתו ועם חבר שלי ליד חברים אחרים?

והקטע הכי מייאש.. שזה בכלל לא בגללו, ולא בגלל חבר שלי, ולא בגללי.

זה בגלל האנשים האחרים שלא מקבלים את זה, לא אנחנו.

"את משלמת?!"

אז הייתי עם חבר שלי ועם זוג שהם חברים והוצאתי את הארנק כדי לשלם על עצמי לאחר ארוחה קלה.

זה יצר כזה מצב מוזר של "למה את מוציאה את הארנק? שהחבר ישלם" - עוד קטע שאני לא הכי מבינה.

אם זה היה רק אני וחבר שלי זה כנראה היה פחות מביך.

אני כן אוהבת כשמפנקים אותי או כשמפתיעים אותי.

זה כיף...

אבל מה מפתיע או מפנק בזה שישלמו עליי אם במילא התכוונתי לקנות את זה?

אין פה איזה מחשבה מושקעת מראש שמטרתה היא "לפנק את החברה".

זה לא שלקחו אותי לאיזו מסעדה מיוחדת והזמינו לי משהו, ואז כבר רצו שזה יהיה עד הסוף וישלמו עליי.
סתם לאכול איזה משהו קטן ביחד.

אני יכולה לשלם על עצמי - תודה לאל אבל אני לא צריכה עזרה כספית.

זה לא כזה מפריע לי, אבל אני די מעדיפה לשלם לפעמים בעצמי.

העניין הוא שגם לא רציתי להביך את החבר מול חברים אז נתתי לו לשלם עליי.

אולי מתישהו אני אבין את הנורמה הזו, אבל כרגע זה סתם קטע מביך כזה.