לא מזמן שמעתי שיר שאומר
״home, let me go home, home is where I want to be"
אבל.. איפה הבית שלי?
אני, טכנית, בבית. אבל אני לא מרגישה בבית. יש רגעים שבהם נחמד לי, שכיף לי להיות עם המשפחה שלי.
אבל יש רגעים שכל מה שאני רוצה זה לעוף מכאן כמה שיותר מהר. שאני מרגישה שהם רק מחפשים להעיר לי על כל דבר שאני עושה לא בסדר, שהם כועסים עלי שאני לא יוצאת מהחדר כי אני לא מרגישה בנוח איתם, כי כל מה שהם עושים זה לרדת עלי ולנזוף בי.
שאני לא מספרת להם דברים כי אין לי כוח לצעקות שלהם.
אני מעריכה מאוד את כל מה שהם עושים בשבילי. באמת. אבל הרגעים הכואבים, הם אלה שנצרבים לי בזיכרון. ונמאס לי מזה.
אני מרגישה לפעמים כאילו הם משתמשים בדברים שאני עושה לא בסדר בתור רגשות אשמה לגרום לי לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות. לא יודעת אם זה בדיוק ככה אבל היום, לא יצאתי מהחדר מיד אחרי שהתקלחתי. הם צעקו עלי שאני צריכה לצאת יותר מהחדר. כי הייתי אמורה לסיים לשאוב את הבית ולערוך שולחן ואז בסוף אחרי הנזיפה, אמא שלי הוסיפה, את יכולה גם לשבת איתי לפטפט. מה גורם לך לחשוב שאני אשב לפטפט איתך?!
אני רוצה לחזור לכפר. ועכשיו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
