אני מתגעגעת ברמות מטורפות. לחברה הכי טובה שלי.
אני מרגישה פאטתית לפעמים, שאני מסתכלת על השיחה בפייסבוק ומתה לשלוח לה הודעה
אבל אין לי מה לומר, אבל אולי יש לי. יש לי כל כך הרבה מה לומר לה, אבל זה לא דברים לפייסבוק או לוואטסאפ
זה לשיחות פנים מול פנים.
זה כל כך חסר לי.
תכננו ללכת למסיבה בפורים,
אני פחדנית ברמות מטורפות
אבל גם כל כך בא לי
היא מפחדת מלפגוש את החבר כי טוב של החבר שלה
ואני? אני מפחדת מהכל.
אף פעם לא הייתי במסיבות הענקיות האלה, תמיד הייתי במסיבות הקטנות שיש בכפר,
קוראים לזה דיסקו ^^
היא כבר הייתה במסיבה כזאת, והיא אומרת שזה כיף, אז אני סומכת עליה.
אני שנשמעת כמו תינוקת
אבל שיהיה
אני רק מפחדת שאני לא אקפא שם, מול האנשים החדשים שאני אכיר, ואז כולם ידעו כמה אני מוזרה
יש עוד מלא זמן, אני יודעת, אבל זה לא אומר שאסור לי לפחד
כן, אני יודעת שזה פחד מפגר.
__________________________________________________________________________
הרבה זמן לא הרגשתי רצון, דחף, לעשות משהו.
היום סוף סוף הרגשתי דחף, צורך.
אני רוצה לקנות ספר שירה של יונה וולך.
"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה"
מרגיש טוב, הדחף. מרגש.
אני באמת מתה לקרוא את הספר הזה כבר. ממש רוצה. אבל אני תקועה בפנימיה!
זאת הפעם הראשונה שהרגשתי תקועה בפנימיה, אף פעם לא הרגשתי ככה.
לא הרגשתי כלואה.
אולי אני אבקש מאמא שלי לקנות לי את הספר ולהביא אותו ביום שבת.
אבל בא לי לקנות אותו בעצמי
אני רוצה אותו כבר!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
