Feel the Energy

כבר יומיים ברצף אני כותבת משהו והוא נמחק. אני על סף שיגעון.

אני מרגישה שאני פוגעת באנשים שקרובים אלי, שאני מדברת שטויות וחסרת טקט בצורה פוגעת

אני לא אני בזמן האחרון

לא הייתי אומרת דברים כל כך פוגעים בחיים. לאף אחד.

היום צעקתי על השותפה שלי. היא הרגיזה אותי כל כך. אבל אני חושבת שהיא ממש נפגעה.

לפני כמה ימים זרקתי הערה פוגענית וחסרת טקט לשותפה השניה שלי והיא נפגעה ועד היום היא עדיין לא מדברת איתי כמו פעם.

אני מרגישה רע עם עצמי ועם הדרך שאני מתנהגת לאנשים. אני אפילו מתביישת לכתוב את זה כאן.

כמה אני מקווה שזה יעבור לי. ואני מקווה שכל מי שפגעתי בו יוכל לסלוח לי. אני כל כך מצטערת על זה.

התנצלתי בפני כולם. אני רק מקווה שהם יסלחו לי.

אם גם הקטע הזה ימחק, אני אקרוס.

אז בניגוד לגישה החיובית שניסיתי לפתח.. היום היה לא משהו.

הייתי היום אצל הקוסמטיקאית והיא אישה כזאת שמאוד אוהבת לדבר ולדבר ולדבר ולמרוט שערות מגופות של אנשים.

כדי לעשות את מה שהיה צריך לעשות, הייתי צריכה להוריד חולצה. וזה לא שהיו שם הרבה אנשים, זה רק הקוסמטיקאית ואמא שלי אבל התביישתי כל כך. לא הייתי מסוגלת. בחוסר רצון, הורדתי חולצה. נשארתי עם חזיה כמובן אבל כל הטיפול בהיתי במראה.

בהיתי בשומנים שבולטים מהקו של החזיה, בהיתי במותן הרחב שלי, בבטן הנפוחה ובקו של המכנסיים.

לא הראתי להן שלא היה לי נעים, חייכתי וצחקתי אבל הייתי קפואה מבפנים.

אני לא כזאת שמתבכיינת על כמה שהיא שונאת את הגוף שלה בדרך כלל. כתבתי אולי 3 או 4 פוסטים בנושא.

אבל פשוט הגעתי למסקנה שאני לא לא אוהבת את הגוף שלי, אני נגעלת ממנו.

אז כאן מגיעים האנשים שאומרים "נו מה את בוכה, פשוט תעשי דיאטה" זה הגיוני שהם חושבים ככה, זה מאוד הגיוני.

אבל כאן אני מגיעה ואומרת, אני אוהבת אוכל. אני לא רואה את עצמי מוותרת על שוקולד או עוגה או המבורגר כדי להיות רזה. אני אוהבת אוכל

ואפשר לראות את זה עליי טוב מאוד. כל ארוחה מחדש, אני נכנסת לחדר אוכל ומאבדת את התיאבון שלי. פתאום הבטן לא מקרקרת ולא בא לי לאכול רק מהמחשבה של מה אסור מה מותר.

נמאס לי מהמודעות הזאת. המודעות הזאת הורסת לי כל דבר שאני אוכלת. רק מהמחשבה.

בא לי להכנס למסעדה, להזמין את ההמבורגר הכי גדול שיש להם ופשוט להנות. בלי לחשוב מה אנשים אחרים יחשבו כשהם יראו נערה שמנה יושבת במסעדה ומזמינה המבורגר. מממ.. מצחיק.

אני תמיד מסתכלת על עצמי מבחוץ ורואה בת אדם חלשה, ללא כוח רצון, שלא מוכנה להקריב כלום בשביל משהו שהיא רוצה וכל מה שהיא עושה כל היום זה לשבת מול המחשב ולהתבכיין.

אני שונאת את זה. ואני גם שונאת את מה שאני עושה ברגעים אלו ממש, מתבכיינת.

אני לא מהבנות שעכשיו יתחילו לעשות דיאטות רצחניות ולא יאכלו כלום במשך חודש, כבר אמרתי, אני אוהבת אוכל.

אני רוצה לחזור רגע לקוסמטיקאית. לפני שהלכנו, היא סיפרה על אישה שעשתה ניתוח קיצור קיבה. נשמע הפתרון הקל. נשמע הפתרון המושלם.

בו זמנית, בזמן שמספרים את הסיפור, מספרים אותו בנימה מאוד מזלזלת. כאילו מי שעשתה את הניתוח חלשה, היא לא יכולה להתמודד עם דיאטה אמיתית והנשים שבאמת צריך להעריך הן אלה שעשו דיאטה וסבלו במשך חודשים וכנראה יסבלו במשך כל החיים שלהן כי הן כל הזמן יצטרכו להתמודד עם גירויים, בכל מקום. כל הכבוד להן. באמת, בשיא רצינות, כל הכבוד להן. אני מקנאה בהן אבל גם מרחמת עליהן בו זמנית.

בסוף הסיפור היא זרקה הערה כזאת: "רק סיפרתי, לא קשור לכלום". 

אני חולה קצת בימים האחרונים.

אתמול הרגשתי לא טוב בכלל אז נשארתי בחדר, ישנתי

אבל היום הרגשתי הרבה יותר טוב

אז הלכתי לבית ספר

זה היה גם משהו שלא רציתי לפספס

הלכנו למרכז רבין. מוזיאון מאוד מעניין על ההיסטוריה של רבין לאורך ההיסטוריה של המדינה.

התלהבתי כי זאת הפעם השניה שאני יהיה שם.

אני אוהבת לעשות דברים פעמים, תמיד בפעם השניה אני שמה לב לפרטים ולדברים שלא שמתי לב אליהם בפעם הראשונה

ואני אוהבת את זה. זה דווקא נחמד. אני אוהבת לעשות את ההשוואה הזאת אחרי הסיור שני,

השוואה בין המדריכים, האירועים שבחרו להתמקד בהם.. בקיצור אני אוהבת להתפרע עם ההשוואה :)

(יש לך את זה ביותר חנוני? התשובה היא כן! בהחלט כן!)

אני גם אוהבת להסתכל על הכל כאילו אני צופה מהצד, כאילו אני תיירת מארץ אחרת שמסיירת לה בארץ ישראל

זה בלתי אפשרי.. אבל זה נחמד לפעמים

_______________________________________________________________________________

אני עדיין קצת מצוננת אז יש לי אף אדום כזה XD

אז לפעמים אני מתעטשת ומשתעלת קצת אבל זה סביל

היום היו לי שני תגבורים.

התגבור הראשון היה בכימיה והוא הלך מצוין. אני אוהבת את המורה שלי, היא ממש חמודה.

התגבור השני הלך פחות טוב, על מי אני עובדת הוא היה זוועה.

המורה שלי מבוגר יותר, קצת אממ.. מוזר הייתי אומרת.

בדרך כלל כשרואים מישהו חולה יש רגשות חמלה כאלה, אכפתיות.

כשהוא ראה אותי עם האף האדמדם מתעטשת כל מה שהוא שאל זה "מה את חולה? אוי רק שאני לא אדבק ממך"

כל השיעור הוא ישב במרחק של 500 מטר ממני, ופחד בקול שרק שהוא לא ידבק

הייתי צריכה להשתעל אבל החזקתי את השיעול כדי לא לדביק אותו חס וחלילה.

אחרי 45 דקות בערך שהחזקתי את השיעולים שלי הרגשתי שאני נחנקת. אמרתי לו שאני יוצאת רגע לנשום בקול הכי חנוק, הכי חולה בעולם (למרות שאני לא כל כך חולה! זה בגלל האידיוט הזה, בגלל שהחזקתי את השיעולים) יצאתי החוצה והשתעלתי כל כך חזק, כאב לי כל כך הגרון.

עזבו את זה שכאב לי הגרון, הוא גרם לי להרגיש כל כך לא נעים. אני כל כך שונאת את זה, הרגשתי רע.

באמת שרציתי לעוף משם בשניה הראשונה של התגבור.

גם בשבילו וגם בשבילי.

אני מבינה שהוא דואג לעצמו ולבריאות שלו אבל רבאק, יש דרך להגיד כל דבר ולהביע את עצמך! אחרי הכל אני תקועה בתגבור איתך עד סוף השנה ובאמת שעכשיו לא נעים לי לראות אותך, שחס וחלילה אני לא אדביק אותך בטמטום שלי.

לא נעים לי להיות לידו. עכשיו אני תקועה בתגבור איתו. יאי.

אני מנסה להוציא את עצמי מהמצב רוח הרע. 

אז אני מנסה לכתוב משהו טוב שקרה לי היום.

אז... דבר טוב. 

היום בארוחת ערב ישבנו לאכול בהרכב מלא פלוס אחת. ההורים שלי, שני האחים שלי חברה של אחד מהם ואני. היה ממש מצחיק כי ישבנו וצחקנו...

אוקיי אני לא מסוגלת.

אני יושבת וכותבת ומסננת מלא דברים רעים ומעצבנים שקרו באמצע ואני פשוט לא מסוגלת לסנן.

היה מצחיק אבל קרו דברים באמצע שאני פשוט לא מסוגלת להתעלם מהם.

אני מרגישה כאילו אני משקרת לעצמי.

לא מזמן שמעתי שיר שאומר

״home, let me go home, home is where I want to be" 

אבל.. איפה הבית שלי? 

אני, טכנית, בבית. אבל אני לא מרגישה בבית. יש רגעים שבהם נחמד לי, שכיף לי להיות עם המשפחה שלי. 

אבל יש רגעים שכל מה שאני רוצה זה לעוף מכאן כמה שיותר מהר. שאני מרגישה שהם רק מחפשים להעיר לי על כל דבר שאני עושה לא בסדר, שהם כועסים עלי שאני לא יוצאת מהחדר כי אני לא מרגישה בנוח איתם, כי כל מה שהם עושים זה לרדת עלי ולנזוף בי. 

שאני לא מספרת להם דברים כי אין לי כוח לצעקות שלהם. 

אני מעריכה מאוד את כל מה שהם עושים בשבילי. באמת. אבל הרגעים הכואבים, הם אלה שנצרבים לי בזיכרון. ונמאס לי מזה. 

אני מרגישה לפעמים כאילו הם משתמשים בדברים שאני עושה לא בסדר בתור רגשות אשמה לגרום לי לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות. לא יודעת אם זה בדיוק ככה אבל היום, לא יצאתי מהחדר מיד אחרי שהתקלחתי. הם צעקו עלי שאני צריכה לצאת יותר מהחדר. כי הייתי אמורה לסיים לשאוב את הבית ולערוך שולחן ואז בסוף אחרי הנזיפה, אמא שלי הוסיפה, את יכולה גם לשבת איתי לפטפט. מה גורם לך לחשוב שאני אשב לפטפט איתך?! 

אני רוצה לחזור לכפר. ועכשיו. 

אני מרגישה קצת טראומתית.

אני לא יודעת למה, אבל אני חושבת שהבנתי סוף סוף למה אני מפחדת או נרתעת מלדבר עם אנשים שאני לא מכירה בפייסבוק או בכללי באינטרנט

בעיקר עם בנים (אני נשמעת כמו ילדה בת 10 ><)

לא בגלל שאני מפחדת מהטרדה או משהו

אני מפחדת שיקרה לי מה שקרה עם מיכאל

שזרמתי, ונהנתי והיה מדהים

אבל.. בסוף נפגעתי

אחרי מה שקרה משהו כמו 5-6 ילדים התחילו לדבר איתי ואני השתפנתי

אפילו אם זה היה סתם בשביל הכיף,

לא הייתי מסוגלת

אני חושבת עליו הרבה יותר מידי בזמן האחרון

אני חייבת להפסיק. חייבת.

איזו מפגרת, אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את המילה "פרידה".