היום בפעם הראשונה בחיי, חלמתי חלום מודע. הוא התחיל כמו חלום רגיל, חלום מעצבן כזה. באיזשהו שלב שמתי לב שאני חולמת אבל המשכתי לצפות מהצד, לא התערבתי. פתאום שמעתי קול שאומר לי "נו את יודעת שזה חלום! תעשי מה שאת רוצה איתו!". וזה מה שעשיתי.
התת מודע שלי כנראה ידע היטב מה הוא רוצה כי כמה שניות אחר כך התווספה דמות מפתיעה לחלום. סבא שלי מצד אמא שנפטר. הוא ישב בבית של סבתא שלי, ליד שולחן האוכל, כשמצדדיו הרבה אנשים רעשנים.
המוות של סבא שלי זכור לי בתור מוות מאוד טראומטי. הייתי רק בת 4 או 5 ואני זוכרת שראיתי את כולם בוכים. אני זוכרת שראיתי את אמא שלי בוכה, אני זוכרת שראיתי את סבתא שלי בוכה. אני לא הבנתי כלום אבל בתוכי, הייתה לי תחושה שמשהו קרה וגם אני בכיתי. זיכרון מעומעם שיש לי מאותה התקופה היא נסיעה הביתה בלילה, אבא שלי נהג כי אמא שלי הייתה עצובה. הם כנראה חשבו שאני והאחים שלי ישנים אז הם דיברו בניהם על משהו. אני זוכרת שפתאום אמא שלי התחילה לבכות. היא הסתכלה אחורה עלינו בעיינים מלאות דמעות. באותה התקופה לא הצלחתי להרדם בלילה אז הגננת הציעה שהם ייתלו לי תמונה שלו מעל המיטה, כדי שאני ארגיש שהוא שומר עלי. התמונה הזו נשארה שם במשך 3 שנים או שנתיים.
בחזרה לחלום, סבא שלי ישב שם, בחליפה שחורה, חולצה מכופתרת לבנה וכובע שחור. הוא הופיע איך שאני זוכרת אותו, בתור אותה התמונה שהייתה תלויה לי מעל הראש במשך 3 שנים. הוא היה נורא אדיש כל הזמן, כל כך מרוחק מכולם.
המעגל אליו נקשרת לקראתך מונח אם זה הזמן שלך אז כשתלכי הדלת תיפתח ולא הוא לא ישכח
אז הסתגרתי. תקעתי את הראש בכרית במשך כמה זמן, התנתקתי לגמרי. תחושת הזמן מזמן התפוגגה. אנשים ישבו לידי, נגעו בי, ליטפו את ראשי, הזיזו את השיער מפני. לא הוצאתי מילה. אמרתי שאני לא רוצה לדבר. הם הבינו שאני בוכה. הם שאלו מה קרה.
חיכיתי להרגיש רק יד אחת. חיכיתי שרק קול אחד יעבור את האוזניות הרועשות. חיכיתי לחיבוק אחד שיעטוף אותי. אבל הוא לא הגיע.
אני שונאת המולה ואני במיוחד שונאת ליצור אחת בעצמי. לא משנה אם כל מה שרציתי לעשות זה לדבר, לא הייתי מדברת עם אף אחד. הפעם לא יכולתי להחזיק יותר. לא יכולתי להמשיך. כל כך הרבה לחץ, כל כך הרבה עצבים, כל כך הרבה אכזבות. והכל בתוך הראש שלי
אף אחד לא היה בוכה, לא היה מתפרק אם אותם הדברים היו קורים לו. הגזמה אמרתי?
זה לא מצחיק, אני יודעת. ואני מצטערת. זה כנראה קצת מושפע מהיום אבל לא בכוונה.אני מקווה שתוכלי לסלוח לי.
לילדה שמביאה לי אור לחיים.
כן כן, קראת נכון. אור.
אני גרועה בברכות, אז זה יהיה יותר מכתב מאשר ברכה. מכתב יום הולדת. :)
אני יודעת שאת שונאת את התאריך הזה, אבל זה מה יש, נתקעת איתי.
איפה אני מתחילה לעזאזל? ביום הזה שהגעת לכפר, עם שיער ג'ינג'י, אני הייתי ממש חדשה ושנאת אותי כי ישבתי על הקצה של המיטה שלך ותמיד חייכתי אבל בוא זמנית פחדתי פחד מוות? נראה לי שזאת הפעם הראשונה שנפגשנו. מי היה מאמין שנגיע למצב כזה?
אני זוכרת ששאלתי אותך אם השם שלך זה כינוי והחמצת פנים ואמרת שלא. אמרת זה השם שלך וזהו. פחדתי להתעסק איתך, נראית קשוחה. אין לי הרבה זכרונות שלנו מאותה התקופה, רק קצת. זיכרון די משמעותי שיש לי הוא יום אחד, כשאני הייתי לבד בחדר בערב, השותפות שלי וגם השותפות שלך (שאלוהים ישמור אותן) היו בצהלה. והיה לי משעמם. אז באתי אלייך לחדר. דפקתי בקצת פחד, בשקט, ואמרת לי "פתוח". פתחתי את הדלת לאט לאט וראיתי אותך יושבת על המיטה עם המחשב מתעסקת בשלך. לא היית ממש סימפטית אבל משהו בי אמר לי אל תוותרי. שאלתי אם אני יכולה להיות איתך קצת, הסברתי שאני לבד ושמשעמם לי. אמרת שכן אבל שעכשיו את מעבירה שירים מהמחשב לדיסק און קי (או משהו כזה) ואמרתי לא נורא. איכשהו, אין לי מושג איך, הצלחתי לפתח שיחה. אם זה על מוזיקה או סתם שיחת חולין. אני חושבת שאז התחלת לחבב אותי קצת יותר. אבל רק קצת כן? :) כאן קרה הקסם. (או הטעות הגורלית, תלוי כמה את אוהבת אותי ;)
מאז, מאותו היום, את הדבר הכי מדהים שקרה לי. ואני ברת מזל שהכרתי אותך. הכרתי ילדה חכמה ברמות מדהימות, מצחיקה, צוחקת (היחידה שצוחקת מהבדיחות המטומטמות שלי, טוב גם לא תמיד), אכפתית, דואגת (אבל עם גבולות, לא כמוני ^^), אמיצה, חייכנית, אנרגטית (תלוי ביום :), גאונה (כי זה מה שאת!) ופשוט את. לא צריך יותר מזה.
אם אני לא אומרת לך את זה מספיק, אני רוצה שתדעי דבר אחד. אני אוהבת אותך.
אני לא רוצה לאחל לך שום דבר. אני יודעת שיהיה לך עתיד מדהים, אי שם, באמריקה הרחוקה, את תהי חוקרת רצח מצליחה, עם בעל חתיך ומקסים, 3 ילדים יפהפים, (נייט, סקיי, ראיין ואולי גם סאמר? אני מקווה שאני זוכרת נכון.), ובית קרקע מהמם. אני גם בטוחה שאת תהי מאושרת. וברקע יתנגן what a wonderful world :)
אבל גם אם תחליטי לשנות תוכניות, אני איתך. במיוחד אם תחליטי להשאר פה :) בכל מקרה, מה שלא תבחרי, אני יודעת שיהיה לך עתיד מדהים.
עם כל העבר שמאחורנו, אני יכולה להגיד בביטחון שלהפריד בנינו יהיה בלתי אפשרי. לא משנה מה יקרה, את מי תרצחי (;) אני תמיד יהיה איתך. גם נהיה רחוקות שנות אור אחת מהשניה (או כמה שעות טיסה), נהיה יחד בנפש. נכון? :)
אז יש משהו קטן אחרי הכל שאני רוצה לומר. והדבר הזה הוא תודה. אם אני אתחיל לפרט לך על דברים שאני רוצה להודות לך עליהם זה לא יגמר. אז פשוט תודה.
בין כל המגנים ובגרויות וכל היתר, אני בחיפושים אחרי מקום בילוי נחמד ביום העצמאות. אחרי חיפוש מעמיק באינטרנט הגעתי למסקנה שאני במשבר רציני. אין לאן ללכת! הכל משעמם! אין אפילו טיפת רוק (חהחהחה) במדינה הזאת! הכי הרבה שמצאתי היה בראשון, שמרסדס בנד המהממים מופיעים. יש עוד כמה מקומות נחמדים ללכת אליהם עם אביב גפן או עילי בוטנר וילדי החוץ.
העיר היחידה שמציגה משהו מעניין לנוער חובב רוק היא.. תתכוננו להיות מופתעים.. באר שבע! אולי אני אלך לקתרין, אמא שלה בחול ויש לה בית ריק :) קיוויתי שאולי תהיה הופעה של היהודים או אסף אבידן או משהו.. קצת מוזיקת רוק ישראלית איכותית. אכזבה.
כתבתי מקודם פוסט ממש יפה ומושקע אבל הוא נמחק. וזה ממש מבאס.
אין לי חשק לחזור ולכתוב שוב את הכל מהתחלה.
יום השואה מעלה הרבה שאלות אצלי, הרבה ניגודים והרבה תשובות לא מספקות.
קשה לי ומבאס לי. אני מרגישה כאילו אני יודעת כל כך מעט.
כשאני שומעת סיפורים התגובה הראשונית שלי היא כל כך שונה מהמחשבה שבאה אחרי כמה שעות, אחרי שיושבים וחושבים ובוחנים כל דבר. התגובה הראשונית לא מתארת אותי, היא מתארת מישהי אחרת, היא מתארת את הילדה הקטנה מהמושב, זאת שמקבלת כל דבר שאומרים לה, זאת שלא תשמיע דעה. המחשבה אחר כך, היא תהיה אני. היא תהיה זאת שתתחרט על זה שלא אמרה באותו הרגע את מה שהיא חושבת, זאת שלא מחאה על משהו אידיוטי.
לשמוע את חברה שלך מפלרטטת עם מישהו בפלאפון ולרצות להגיד לה "די, תפסיקי. הרגע יצאת ממערכת יחסים שלא נגמרה טוב, תני לעצמך לנוח, קחי את הזמן להכיר את עצמך, אל תמהרי. בסוף את תפגעי ואני דואגת לך. זה רק לטובתך."
אני לא נוהגת לעשות את זה, את האמת אני די שונאת את זה, אבל מצאתי שיר שמתאים בצורה די מדויקת למה שאני חושבת
עכשיו את - היהודים.
ישבתי ללמוד בבית ספר ושמתי מוזיקה באוזניות. פישפשתי ברשימה הנכבדת בפלאפון ואיכשהו היהודים קפצו לי לעין. שנים שלא שמעתי אותם. אבל אמרתי יאללה, בא לי. שמתי את כל השירים שיש לי שלהם (די הרבה, פעם ממש אהבתי אותם) ובחרתי שיר אקראי לגמרי. עם כמה שאהבתי את היהודים, לא ניתקלתי בשיר הזה עד היום, הוא התחבא לו איפשהו, חיכה לרגע הנכון לפרוץ לחיי.
שמעתי את ההתחלה ולא ממש התלהבתי. שקלתי להעביר שיר. לחצתי סטופ בדיוק כשהמשפט "רצית ת'חופש בידים" התחיל. משהו תפס אותי. מיד הרצתי את השיר להתחלה והפעם הקשבתי בריכוז מלא. גיליתי שיר מדהים.
הבית הראשון מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה, את מה שאני חושבת.
רצית לכבוש את העולם רצית להתמסר רצית ת'חופש בידיים רצית לברוח כמו כולם רצית להתבגר ומה יצא לך בינתיים
אני לא הולכת לעבור שורה שורה ולהסביר למה, זה מרגיש לי אידיוטי מידי. אני רק אגיד שזה פשוט מתאר בדיוק את התחושה שלי, מתאר בדיוק מפחיד את כמה שנמאסו עלי כל המסגרות המפגרות האלה והכפיות המטופשות. אני רוצה להיות חופשיה. אני רוצה להרגיש את החופש בידים.
הוא אומר "ומה יצא לך בינתיים". זה מפחיד אותי אני חייבת לומר. האם זה אומר שאני טועה בדרך שבה אני הולכת? האם זה אומר שאני מחכה למשהו שיאכזב אותי? שלא יעמוד בציפיותי?
אלה הם אחד הרגעים המעצבנים האלו בחיים שאני מתבאסת שאין לי יכולת לבוא לאדם שכתב את השיר ולשאול אותו למה הוא התכוון. אני יכולה לשבת שעות עם תום פטרובר ולדבר איתו רק על השיר הזה.
אנ'לא קולט את זה בכלל וזה הסוף שלי אנ'לא קולט את זה אבל אני מציאותי
הכל זמני בזמן האחרון, שום דבר לא קבוע. אנשים באים והולכים בקצב מסחרר.
לפעמים זה מרגיש כאילו בהתחלה, אני סבבה, אני מעניינת והכל טוב וכיף אבל יום למחרת, כשמשהו לא הולך טוב או שאני במצב רוח לא טוב, אומרים, טוב אין לי כוח אליה, עזבתי. אם בהתחלה הייתי נפגעת מאוד עכשיו כבר למדתי לסנן, למדתי לא לפתח ציפיות ולא להאמין למילים גדולות ומפוקפקות.
אני צריכה משהו יותר יציב. משהו קבוע. משהו שאני אוכל לסמוך עליו, להאמין גם למילים הגדולות שלו ולא לפקפק, לא יותר מידי.
משהו מרגש אבל יציב. שאני ארגיש, שאני אדע בתוכי שלא יגמר מחר.
הלוואי שהיה לי מספיק אומץ כדי לבקש "משוב". לבקש מאנשים שיצא להם להכיר אותי מה הם חושבים, ממש כמו שזה נשמע, נקודות לשיפור, נקודות לשימור, להעביר משוב.
תמיד יש את הרגעים האלה שכל מה שבא לך לעשות זה לשלוח הודעה למישהו שלא דיברת איתו הרבה זמן. אבל אז באות המחשבות, מלחיץ מידי, קריפי, מה לעזאזל הוא יחשוב עליי? מאיפה באתי לו? להתבאס ולא לכתוב כלום. למרות שבראש יש לך את ההודעה המושלמת. וכל כך בא לך. זה תמיד יהיה אותו סוג של אדם. לחזור ולקרוא שוב ושוב את היסטורית ההודעות שלכם. לשבת עם חיוך אידיוטי מול המחשב, שקועה במחשבות חלומיות בשיא הכיף.. עד שפתאום שומעים את השותפה אומרת "יווהוו! מה עובר עלייך? חצי שעה את לא זזה, לא מתקשרת. את חיה?" להתעורר בבהלה מהמחשבות הכיפיות ולנסות לחשוב על משהו אחר. זה לא עובד.
נמאס לי לכתוב בגוף שני ^^ בקיצור, זה מה שעשיתי בשעה האחרונה. במקום לישון. יופי לי.
הוו אלוהים, עם כמה שאני לא נוהגת לעשות זאת והאמונה שלי בך שווה לתחת, תעשה משהו טוב לאנושות, תגרום לו לשלוח הודעה! תעשה משהו טוב אחד, בבקשה!
זה מקרה אבוד. מכירים את האנשים האלה שכעיקרון, סתם יצא לכם לדבר איתם קצת והיה נחמד ומצחיק אבל בראש שלכם אתם כבר בעיצומה של מערכת יחסים תוססת ועמוקה? ואז כל דבר קטן שהם עושים לא בסדר פוגע מאוד. והם לא מבינים למה זה פוגע. המסכנים לא מודעים לכל מה שהולך לכם בראש והם לא מבינים למה ילדה שדיברתי איתה רק כמה ימים כבר מתנהגת כמו דרמה קווין על כל דבר קטן.. נו באמת אתם אמורים לדעת את זה! בראש שלי אנחנו כבר במערכת יחסים מתקדמת מאוד!
אה, אתם לא מכירים? אופס. כנראה שזאת רק אני.
וברגע זה ממש הבהלתי כל אדם שאי פעם דיבר איתי, חשב על לדבר איתי או סתם עבר פה בבלוג כי משעמם לו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
