מוזר לי. ממש מוזר לי ככה.
אני לא רגילה ללהיות בסדר. אני לא יודעת עד כמה הבסדר הזה אמיתי.
אם הוא לא בא מתוכי, אם הוא תוצאה של הסביבה שמקיפה אותי.
כי ברגע שהסביבה תשתנה כל הבסדר הזה יתפרק לגמרי ויעלם כאילו לא היה.
אני רק מפחדת שזה לא השקט שלפני הסערה.
את האמת? אני אהבתי להיות לא בסדר, היה לי כיף באיזשהו מקום
זאת אמירה כל כך דפוקה
אני חושבת שהבסדר הזה זה בעצם מצב שבו הכל בפנים, הכל טמון איפשהו עמוק בפנים
אני בחיים לא אצליח להיות שמחה באמת? זה נורא עצוב.
אני לא רואה את עצמי בעתיד שמחה. עכשיו אני לא שמחה
אני בסדר. זה לא בהכרח שמחה.
לא רע ולא טוב, איפשהו באמצע.
הבעיות שלי לא כל כך נוראיות
אני שומעת על אנשים אחרים ו.. אני מרגישה מטומטמת.
אני מרגישה רע עם עצמי משום מה
אני רוצה להיות עמוקה
עם שריטות
בא לי שריטות
עד כמה זה דפוק?
מרגיש לי כאילו לא חוויתי כלום.
מרגיש לי כאילו החיים שלי משעממים נורא
כאילו אין לי אומץ לכלום.
וזה נכון, עד שיום יהיה לי אומץ
ואני אעשה משהו
עד שמשהו יטלטל אותי כל כך חזק ויצליח להוציא אותי מהשאננות הזאת
מהחלום הזה
שיפיל אותי מהרגליים וישבור אותי לגמרי
אני רוצה את זה. מאוד מאוד.
אני רוצה נקודת מפנה אמיתית
אמרתי שאני רוצה שריטה. אני באמת רוצה שריטה.
אני רוצה שתהיה לי סיבה אמיתית לבכות בגללה, לא סתם
לא בית ספר, משפחה, חברים.
אני רוצה משהו.
אני כנראה האדם היחיד בעולם שרוצה שמשהו רע יקרה לו.
ואז כשזה קורה הוא בוכה על זה.
היי, את, כן כן את, את ביקשת את זה!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
