האמת היא שאני ישנה מבפנים. המוח שלי לא מתפקד, אני לא חושבת, אני לא מרוכזת, אני במעין סטלת עייפות מוזרה כזאת. לא בהכרח טובה. כנראה שלישון 3 שעות בלילה ובבוקר לקום בשש, להתרוצץ בתל אביב ולחפש אוטובוסים, להגיע סוף סוף, לחכות שעות (טוב, זה היה דיי משעשע), לעשות את הפסיכוטכני המזדיין (והארוך ברמות מטורפות!) ולדדות את דרכי הביתה זה לא הדבר הכי חכם שאפשר לעשות.
למרות שנחתי בצהריים קצת, אני גמורה. לגמרי. אני צריכה שינה. אבל אני חייבת לחכות ללילה, יש לי עבודה מחר בבוקר ואני לא יכולה להגיע חצי רדומה גם לשם. אני עובדת בחדר ספרים בבית ספר. זה לא הכי כיף שיש אבל היי, לפחות יש לי עבודה! וגם כמה חברים שלי עובדים שם אז זה יהיה דווקא נחמד!
הראש שלי כואב. הבאתי איתי בקבוק מים גדול היום אבל בגלל שאני כל כך גאונה, נשענתי על התיק בדרך חזרה והבקבוק נפתח וכל התיק שלי התרטב. ייאאאייי. מה שמזכיר לי, אני צריכה לקנות לאביהו ספר חדש של שרלוק, הוא נרטב. אני ממש מרגישה נורא בגלל זה. אבל זאת סתם שביזות של אובר עייפות.
יאללה קפה! או בעצם פיכס.. זה מאוד תלוי איך מכינים אותו, אני שותה קפה עם בקושי חצי כפית קפה, כפית סוכר, עם קצת מים רותחים חלב ככה שלא מרגישים כמעט את הטעם של הקפה ^^
אבל לפני שאני הולכת לישון, אני צריכה (חייבת) לסדר את החדר שלי, השולחן נראה זוועה וחדר עצמו דווקא סביר.. אבל אמא מתעקשת.
מצחיק לשמוע את lonely day ברדיו. זה לא שיר לרדיו אבל הם בכל זאת שמים אותו. הרבה פעמים.
מספר האנשים שידעו להעריך את השיר נמוך.
אנשים שרים מילים, לא משמעות. אפשר לשמוע את זה בקול שלהם. קול חלול מעומק, מתוכן. וזה לא רק lonely day, זה הרבה שירים אחרים.
אבל אי אפשר להאשים אותם, הם סך הכל שרים שיר שהם שומעים ברדיו, כולם עושים את זה. לפעמים זה קצת מציק/צובט את הלב לשמוע את זה אבל מי אני שאעיר? אני גם עושה את זה, תמיד.
החדר של נטע הוא לא חדר רגיל. בשונה מחדרים אחרים, בחדר של נטע אין בגדים, נעליים וחפצים. בחדר יש זכרונות. מאחורי הזכרונות מתחבאות חולצות ומסתתרים מכנסיים. הזכרונות נכנסו למדפים הגבוהים בארונות, התחבאו בין הדפים או נדחפו בכוח לתור מגירות ושם הם נחים בשקט, שם מקומם.
עד שיום אחד, מישהו נזכר שהם שם. אז הקרנבל מתחיל. המגירות נפתחות אחת אחרי השניה, תכולת הארון נפרסת על המיטה, הדפים והספרים הישנים יוצאים וכל הזכרונות נזרקים לאויר. האויר רווי מחשבות ישנות וזכרונות שכבר קשה לנשום. כמו הזכרונות, תחושת הנוסטלגיה ספק נעימה, ספק מעיקה.
ואני בתגובה נאטמת. המבט החלול נתקע על פני. אני לא אומרת או מראה כלום. אהבתי את הכל סגור, אטום במגירות, בארונות או במה שזה לא יהיה. אבל הכל נפתח, נזרק, נקרע מהמקום הישן שלו. כל זכרון חותך אותי. אני מוצפת.
למרות שאני לא מנסה אפילו לישון, אם תמשיכו לצפור אני אפגע בכם. לא יודעת איך, לא יודעת מתי, אבל אני אפגע בכם.
זה הזמן היחיד שיש לי קצת שקט. שאף אחד לא מצפה ממני לעשות משהו. זה הזמן הרגוע שלי ואני לא הולכת לתת לכם להרוס לי אותו. עוד צפירה אחת, חבורה של אידיוטים..
יום יבוא.. יום יבוא!
סתם סתם, אני בחיים לא אפגע באנשים, אני רק אראה טיפונת דם ואני אתמוטט. הם פשוט חבורה של אנשים מפגרים שהחליטו שלהם מותר לצפור בלילה כמו חבורה של אנשים אידיוטים.
אוצר המילים שלי בקללות היה הרבה יותר רחב (מושב מלא פרחות וערסים, אין דרך לצאת מפה בלי לדעת לקלל) מזה אבל זה נורא לא נעים לי בימים האחרונים.. זה טוב. אני אוהבת את זה.
היה לי יום מוזר. אני חייבת להפסיק להרוס את עצמי כל פעם מחדש.
אני אוהבת את זה שאנשים אחרים שמחים, אני כל כך אוהבת את זה,
אבל זה גורם לי לפקפק בעצמי לפעמים.
אני לא יודעת אם זה התיאור הנכון להרגשה.
חברה ממש טובה שלי מדברת עם מישהו וזה נראה כאילו הם מסתדרים ממש טוב, זה נראה כאילו הוא (אני לא רוצה להגיד) אוהב אותה והיא אותו בצורה שווה, תואמת. עם כמה שזה אנוכי מצידי, זה גורם לי לחשוב על האנשים שאני אוהבת. זה גורם לי לחשוב שוב שאולי לא הכל הדדי לגמרי. אולי אני שוב מציקה. אולי אני שוב סתם ב"היי" המזדיין הזה. אולי אני שוב עושה את אותה הטעות המטומטמת שוב ושוב ושוב.
אני לא לומדת מטעויות.
אני הורגת את עצמי ככה, אני הורגת את כל הכיף והשמחה שבניתי לעצמי עם הזמן. לא משנה כמה כל אדם ביקום יגיד לי שאני לא מציקה, שזה באמת סבבה, הכל בסדר.. זה לא יעזוב אותי. אני לא אשחרר את זה. אני לא אשחרר את זה. ואז אני אתרחק. אני אקח צעד אחורה. בגלל שאני מציקה. לא אכפת לי מה יש לצד השני להגיד, מבחינתי אני מציקה. אם אני אשחרר אני ארגיש נורא עם עצמי. אני שוב אגיד שאני לא לומדת מטעויות. שברגע שאני משחררת את הרסן אני הורסת הכל.
יש רק מישהי אחת בכל העולם שהצליחה לגרום לי לא להרגיש ככה. רק מישהי אחת. וגם זה אחרי 3 שנים.
למה אני צריכה שיעברו 3 שנים כדי שאני ארגיש בנוח עם מישהו? שאני ארגיש לא מציקה פעם אחת בחיי.
אני צריכה להרגיש הדדיות. להרגיש, לראות, לשמוע, להבין, לקלוט. אני חייבת את זה. אני לא אוכל לחיות עם עצמי באף צורה אחרת. אני לא אוכל לחיות עם מישהו בצורה אחרת.
לפעמים אני מצטערת שהגמשתי את הגבולות שלי, שהשתחררתי. אחרת לא הייתי מדברת עם הרבה אנשים. ולא הייתי צריכה לסבול את זה כל כך הרבה. לא הייתי חייבת להיות פרנואידית בצורה מפחידה. הפחד היה קטן יותר וניתן לניתוב בקלות. אבל כבר אי אפשר לחזור, אני נמצאת במצב נתון.
והמצב הנתון הוא שאני לא יכולה לשמוח בשביל מישהי אחרת.
בגלל שאני אנוכית מידי. אני תקועה בדברים שלי כל הזמן.
כוסעמק.
לפעמים אני פשוט צריכה לסתום את הפה שלי. חייבת.
מה שהרגע כתבתי, זאת אחת הסיבות שבגללן אני פה. אני לא מציקה לאף אחד בבלוג הזה נכון? כל מי שפה נמצא פה מבחירה, אני לא מכריחה אותו להשאר פה, אף אחד לא יפגע בי אם הוא פשוט יעזוב, גם אני כנראה לא אדע. כנראה שגם הרבה פעמים שעממתי את החיים של מי שקרא פה. אתם לא חייבים להיות פה.
אני מבקשת טובה אחת קטנה מכם, אם לא בא לכם להיות פה, פשוט לכו. עכשיו, מהר, פשוט תלחצו על האיקס הקטן ותשימו לזה סוף.
יש דבר אחד שאני רוצה לשים לו סוף. נראה איך עובר הלילה הזה ונחליט.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
