אחת התגובות על הפוסט הזה פשוט הרגיזו אותי בצורה מטורפת. החלטתי להרגע ולענות על התגובה הזאת בפוסט.
"בן אדם שהוא שמן נתפס כמישהו עצלן בלי שליטה עצמית, מן הסתם שיהיו מבטים שופטים."
ולמה זה? מי החליט שכל השמנים הם עצלנים חסרי שליטה עצמית? בגלל שאני שוקלת יותר אני פתאום נחשבת "חסרת שליטה עצמית"? וגם אם אני "חסרת שליטה עצמית", האם זה מצדיק את המבטים? האם אדם רזה עצלן או חסר שליטה עצמית או אפילו שניהם יקבל את אותם המבטים וההערות כמו אדם שמן? אני חושבת שלא. לא מאנשים רנדומליים ברחוב שפשוט מרשים לעצמם לדחוף את האף שלהם לחיים של זרים מוחלטים.
"אם את סובלת מזה, ואת כן סובלת מזה, תרדי במשקל ולא תרגישי את זה יותר בחיים..את תרגישי בטוחה בעצמך, נחשקת וגם הרבה יותר בריאה."
אני מאוד מעריכה את הדאגה אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא עניינך! זה בדיוק כמו שאני אתערב לך במצב הבריאותי ואומר לך מה לעשות. חוץ מזה, אתה לא מחדש לי כלום ולא ממש עוזר.
"הבעיה לא נמצאת באנשים השמנים, הבעיה נמצאת כל השאר." = "אני בסדר כל העולם דפוק"
מעולם לא אמרתי שאני בסדר אבל גם לא אמרתי שהעולם לא דפוק. אני בדרך כלל לא אוהבת להפיל את האשמה על אנשים אחרים אבל הפעם, לא עשיתי שום דבר רע. להיות שמנה זה להיות לא בסדר? אז כן, הבעיה כרגע לא נמצאת בי אלא בשאר האנשים בעולם שלא מצליחים לשלוט בעצמם ולא לדחוף את האף שלהם לחיים של אחרים (אם מדברים על שליטה עצמית).
אז זהו שלא, תביני ותפנימי את זה ותעשי שינוי בחיים שלך.
זה לא עניינך לעזאזל! אני לא באה ואומרת לך תעשה שינוי בחיים שלך כי אין לי את הזכות לומר את זה. אתה לא מכיר אותי ואין לך מושג מה זה בשבילי. אתה לא יכול לומר שזה קל כי לכל אדם רמת הקושי שונה. גם פיזית וגם נפשית. וכן, העולם כן דפוק! ולומר שהוא לא זה סתם התכחשות למציאות. אני לא אומרת שאני תמיד בסדר אבל רק הפעם, רק הפעם אני מרשה לעצמי לומר כן, לא עשיתי שום דבר רע בעצם היותי שמנה. אתה רק גורם לי לחשוב שמה שכתבתי נכון, אולי אני באמת מפריעה בקיומי, אם זה לא בסדר להיות שמנה, אולי אני באמת פחות טובה ממך.
אני באמת מקווה שיום אחד תבין שהמראה והמשקל לא תמיד מצביעים על האופי של הבן אדם. אני גם מקווה שתקרא את זה ושתגיב. מעניין אותי מה יש לך לומר.
בהסתכלות אחורה, אני לא יודעת מה הרגיז אותי כל כך אבל אני שמחה שנרגעתי והשבתי לתגובה בצורה יותר טובה מהפעם הקודמת.
שכחתי להוסיף שאני ממש ממש ממש רוצה להודות לכל מי שתמך והגיב והיה חמוד וקסום. תודה תודה תודה, זה מילא אותי בחום.
אז כן, אני שמנה יאאיייי נראה לי שכולם הבינו את זה. אני גם לא מנסה להחביא את זה או משהו, זה כתוב ברשימות. אבל הנה, עוד מישהו שלא ממש הסתכל בבלוג, שלח מייל, "היי, מה קורה, איך קוראים לך" אנחנו מדברים, הכל טוב ויפה. תמיד מגיעה שאלה "איך את נראית". אני עונה, אין לי בעיה לענות. תמיד למייל תשובה לוקח הרבה יותר זמן להגיע מהפעם הקודמת. "אממ.. אני צריך ללכת, אמא שלי ישבה על החתול וצריך לקחת אותו בית חולים וטרינרי" טוב, בסדר, ביי. אני כבר לא מצפה לשום דבר ממך, הבנתי. זה במקרה הטוב. אני לא אומרת שכולם ככה, אני פשוט אומרת שיש הרבה יותר מידי כאלה.
"יש אידיוטים בכל מקום, אל תתייחסי בלה בלה בלה בלה"
אתם אל תתייחסו בסדר? לי זה נמאס. נמאס לי שבני אדם מפגרים לא יכולים להתמודד עם אנשים שקצת שונים מהם. "שונים", אפשר לחשוב שאני חייזר. אנשים, זה רק עניין של משקל!! זאת אפילו לא איזו שונות כל כך מוזרה ומטורפת שאי אפשר לחיות איתה. מה הבעיה שלכם?!
כל חיי הציקו לי בגלל המשקל המזדיין הזה. חשבתי שברגע שאני אתבגר זה יפסיק או לפחות יפחת בצורה משמעותית. מסתבר שלא. מסתבר שאנשים גם בגיל 50 ימשיכו להציק לי. אם זה כשהייתי קטנה, בבית ספר היסודי, כשלוקחים לך את התיק ומחביאים אותו איפשהו ועד שאת מוצאת אותו את מאחרת לשיעור או אם זה אתמול כשהלכתי הביתה לבד בצד הכביש, על המדרכה, אין אף אחד בצידי הכביש חוץ ממני, הרחוב ריק, לא מפריעה לאף אחד, רחוקה מהכביש לגמרי, לתת גז, לדפוק את הצפירה של החיים שלך כדי להבהיל אותי ולצחוק או אפילו במבטים של גועל, כאילו עשיתי לכם משהו. אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על ההערות המקסימות שנזרקות לעברי כמו פניני חוכמה. יש לי משהו לומר, אני רואה את המבטים האלו, יש לי עיניים. אני שומעת את ההערות. והנה עוד חדשות בשבילכם, אני גם נפגעת.
"אל תקחי ללב"
מגיל אפס אני לא לוקחת ללב. זאת שיטת ההתחמקות הקלאסית. בדרך כלל כשמדובר בילדים גם מוסיפים "אם תתעלמי הוא יפסיק". זה שקר. זה כבר מעבר ללב. אולי זה לא נכנס ללב אבל דברים כאלה נכנסים למוח. הם גורמים לך להרגיש פחות טובה, פחות חשובה, אולי עשית משהו רע למישהו ובגלל זה הוא מסתכל עלייך ככה, אולי את באמת מפריעה בקיומך.
אז הנה, אני כאן, מולכם, אחרי שנים בתור קורבן חברתי, ואני אומרת לכם את הדבר הבא, תפסיקו. גם אם אתם רואים מישהו שמן ברחוב זה לא אומר שזה בסדר לנעוץ בו מבטים או להעיר הערה, גם אם אתם חושבים שזה לטובתו. גם אם הוא מבוגר ונראה שמח ולא נראה לכם שהוא יפגע. אלה החיים שלו ואין לו צורך בטיפים מאנשים רנדומליים ברחוב. הוא קיבל כבר מספיק כאלה. או שתתייחסו אליו כמו אל כל אדם נורמלי או שאל תתייחסו בכלל.
"אם זה מפריע לך כל כך, למה שלא תרדי במשקל?"
זה לא עניינכם. זה עניין שלי עם עצמי. גם אם אני ארד במשקל, תמיד יהיו אנשים שמנים. זה שאני ארד במשקל לא מתקן את הבעיה עצמה, זה אולי מתקן את הבעיה שלי אבל לא את הבעיה הכללית. הבעיה לא נמצאת באנשים השמנים, הבעיה נמצאת כל השאר. אני לא הולכת ברחוב עם העיניים תקועות ברצפה כי כיף לי להסתכל על הריצוף של המדרכה, אני עושה את זה כדי להתחמק ממבטים. אבל זה לא עובד, אפשר להרגיש אותם עלייך.
תעשו עם המידע הזה מה שבא לכם. בטח כבר שמעתם את זה איפשהו. יש לי רק בקשה אחת מכם, תחסכו ממני עכשיו תגובות נאצה, ממש אין לי כוח לזה.
היומיים האלה היו עמוסים בטירוף. בכללי, היה לי ממש נחמד. ראיתי חברים מהפנימיה ומהבית ספר בכללי, כמעט ולא ישנתי בכלל, הלכתי לסרט עם חברה, עבדתי קצת ואפילו יצאתי למסיבה. היו כמה רגעים ממש לא נעימים אבל איכשהו הצלחתי להשאר בסדר.
אני חושבת שבמהלך היומיים האלה הייתי עם הרגשה דיי רעה אבל בהסתכלות אחורה, היה דיי נחמד.
אני רוצה לסיים בשיר של יונה וולך שלמדתי היום כחלק מסמינר והוא פשוט בא בתזמון מדהים, התחברתי בצורה מדהימה. קראתי אותו לפני כמה זמן ופתאום היום המורה (החמוד מאוד) שהעביר את הקורס חילק אותו והתלהבתי כל כך.
אני מרגישה מטומטמת כי אני דובקת בדברים חסרי סיכוי.
הרי אני יודעת שאין שום סיכוי שזה יקרה. ואני לא מצליחה להפסיק. ואני עושה דברים בתקווה שאולי במקרה משהו ישתנה, אבל זה לא משתנה. ואני בסוף נשארת עם אותה החרא תחושה שלא עוזבת אותי.
באמת שנמאס לי מזה. ואם הייתה לי אפשרות הייתי מנתקת את עצמי. אבל אני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.
השיר הזה תקוע לי בראש. תגידו שהוא חפור, אוברייטד, מה שלא תגידו, הוא שיר טוב.
כל פעם שאני מפרסמת שיר חפור או מוכר נורא אני מפחדת שיחשבו שהטעם שלי במוזיקה שטחי או לא מגוון אבל פאק איט, אני יודעת שהטעם שלי הרבה יותר מגוון משל הרבה אנשים. חוץ מזה, תסכלו על הרשימה פה, היא אומרת הכל.
אני רוצה שתדבר איתי, אבל באמת תדבר. ולא על שטויות. אני מרגישה מפגרת בכל פעם שאני מבינה כמה אני לא יודעת. אולי אני לא מראה מספיק עומק. אולי אני פשוט לא עמוקה מספיק. אולי אתה לא יכול לסמוך עליי. אולי אני לא מספיק מעניינת. אולי אני פשוט לא מהאנשים האלה שאפשר לדבר איתם על דברים כאלה. זה מאוד הגיוני למען האמת. זה פשוט גורם לי לשנוא את עצמי קצת לחשוב על זה.
אני לעולם לא אהיה טובה מספיק.
אני מצטערת על זה.
כל כך הרבה דברים העסיקו את הראש שלי היום. כל נושא אפשרי בערך. הערב הזה היה פשוט סבל בלתי נסבל.
נהיה לי עצוב פתאום. אחרי הרבה זמן יחסית הסתכלתי קצת בפייסבוק. אחרי שיטוט קצר הבנתי שהתחיל טרנד חדש, אתגר הALS. ALS היא מחלת ניוון שרירים והאתגר הוא לשפוך על עצמך דלי מלא במי קרח כדי לדמות את אותה ההרגשה שמרגישים החולים. מה שאמור להיות דרך להעלאת המודעות למחלת הALS הפך להיות פשוט אנשים שמעלים סרטונים שלהם בבגד ים שופכים על עצמם דלי מים, אפילו לא אומרים את שם המחלה, לא מתייחסים לחשיבות, למודעות.
זה מרגיז איך שבשניות משהו מאבד את המשמעות שלו, הופך לסתמי. אם רק היו מתייחסים לזה בטיפה יותר רצינות, יש לזה כל כך הרבה משמעות.
השיחות האלה חוזרות על עצמן יותר מידי פעמים בזמן האחרון ואני משתגעת. אני מרגישה ממש חרא עם עצמי שאני לא מדברת עם אנשים שאכפת להם, ששואלים ודואגים. אני מרגישה כאילו אני פוגעת בהם. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.
אני לא מסוגלת.
אני פשוט לא מסוגלת להוציא את המילים מהפה שלי, עזבו להוציא את המילים מהפה, דרך הידים, על המקלדת.
הפסקתי סופית עם הפסיכו. היא הציעה שיחת סיכום אבל אני קצת מפחדת. אני באמת לא יודעת מה לעשות. נורא לא נעים לי.
נמאס לי לדבר על זה עם ההורים שלי, אני מעדיפה כבר לוותר על פסיכו בכללי, רק שיעזבו אותי בשקט.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
