לא עדכנתי. כמעט שבועיים.

למה?

אין על מה.

כבר לא כזאת אופטימית. פסימית שחיה בפנטזיות עלובות.

ניסיתי להשלים איתו, עם ה"ידיד הכי טוב שלי" לשעבר.

כל מה שקיבלתי זה רק נאום על כמה החיים שלו מאושרים וטובים, כמה הוא השתנה וכמה טוב לו עכשיו.

כן. הוא באמת השתנה.

השתנה לרעה.

השתנה לילד שרק מנסה לעשות רושם על אחרים.

וונאבי ערס שמשחק אותה לא שם על אף אחד

אגו בשמיים.

גם כן ידיד הכי טוב.

התגברתי.

כל החופש עבר רק בפנטזיות עלובות על זה שההוא שאני דלוקה עליו, כן ההוא, מאוהב בי ורוצה להציע לי לצאת איתו.

פנטזיות עלובות.

אתמול ניפגשתי איתו,

הלכנו לסרט עם עוד כמה ילדים.

זה נראה כאילו הוא בא רק בשביל לראות את הסרט.

לא דיברנו בכלל.

אפילו לא יכולתי לשבת לידו, כי חברות שלא לא רצו לוותר על ישיבה לידי.

מזל שהצלחתי לתפוס איתו את האוטובוס, דיברנו קצת.

עדיין אוהבת אותו, למרות שהחברות מנסות לשכנע שלא.

ממשיכה לחיות בפנטזיות עלובות.

התגברתי.

וזהו. ככה עבר החופש.

באובססיות חסרות משמעות לילד הזה, שאני אוהבת והוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלי.

בפנטזיות עלובות שהילד הזה מאוהב בי.

אבל היום זה היום, ומחר יהיה טוב יותר. אחרי הכל, אני עדיין אופטימית.