הצעד הראשון לא היה צעד ממשי. הצעד הראשון נעשה בראשי. הצעד הראשון היה לדמיין את הצעד הראשון. לנסות עם המוח להרגיש את מה שהגוף מפחד לנסות. אפשר לומר שלפני שקפצתי למים, הכנסתי את הבוהן כדאי לבדוק את הטמפרטורה. אם הייתי מצליח בשלב הראשון, כל זה לא היה קורה. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך, הוא שתצליח בשלב הראשון. כי אם הצלחת לדמיין אין כלל צורך לנסות, ומשם הכל אבוד.
השלב השני היה לצעוד. בשלב זה חשוב מאוד בשום פנים ואופן לא לחשוב עד שנהיה מאוחר מידי להתחרט. אני צעדתי לכאן. הרגשתי את הדשא ואת הקוצים ואת הפחד שבעלייה. יותר מכל, הרגשתי את הקור. הוא יהיה טוב לגופה שלי, כך שמעתי. ימנע ממנה להסריח. זה טוב. אני לא רוצה שתריח את הגופה של אבא. אבל אני כן רוצה שתראה אותה. ואני רוצה שתרגיש את הקור.
השלב השלישי והאחרון כבר קורה מעצמו. ברגע שנכנסת למערה, אתה מרגיש. אם אתה לא מרגיש, לא את הקור ולא את הפחד, אני מצטער. נכשלתי. אבל אני הרגשתי. רגש אמיתי. אתה לא יכול לדמיין את זה בני. זה הדבר הנפלא ביותר והגרוע ביותר, כיוון שכאשר אתה מגלה שהוא הנפלא ביותר הכל נמס.
מעולם לא הייתי הכי טוב בכתיבה. גם לא בדיבור, למען האמת. אני אוהב לחשוב שזה לפחות נתן לך סיבה ללמוד. עשיתי את מה שיכולתי, ואני לא מצטער שהבאתי אותך לכאן. גם זה משהו.
בכל אופן, כשתמצא את המכתב הזה אני רק מבקש שתכסה את העיניים שלי. השיער שלי אמור להיות ארוך מספיק. ואם אתה מרגיש צורך לצחוק בלוויה שלי, אנא ממך, צחק מכל הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
