שדה בור

אז למה לא בעצם? כל השבוע שאלתי את עצמי.

וואלה- לא׳יודעת. לא יודעת. לא יודעת למה לא בעצם. 

ישבנו בתחנת הרכבת. הגיע לו שאגיד לו את האמת, הוא באמת היה מקסים. גם היה לנו כייף. והוא היה כ״כ נחמד ורגיש אליי, ואפשר להגיד שככה בערך דמיינתי שדברים כאלה אמורים להיות. אבל כשהיבטתי בו, מהצד ובלי להישיר מבט, רציתי להיעלם משם. ניסיתי הכי חזק שיכולתי לחפש סיבה, והכי הלחיץ אותי שאני לא מוצאת פשוט כי אין.

וקלישאות פסיכולוגיות אני יכולה למצוא בשלוף. כמויות של כאלה. אני גם נוטה להאמין בהן: אני עוד לא בשלה. זה תהליך נפשי שאני עוד לא יודעת מה הוא. זה בגלל אמא שלי, והדמות ההורית הפנימית הביקורתית מדיי שלי. זה כי אני לא מצליחה להימשך. זה מחסום פנימי. זה כי אני לא מצליחה להימשך. והיעדר המשיכה הוא מסיבה נפשית, כי זו הפסיכולוגיה שאני מאמינה בה. זה כנראה בגלל הביקורתיות המוסווית של אמא שלי. והשלמות של אבא שלי. והחרדה שלי שאני לא טובה מספיק ולא מגיע לי את זה. והפחד שלי להתמסר ולהאמין. 

אף אחד מאלה לא הרגיש לי אמתי, למרות שברור לי שלפחות חלק מזה כן. וגם עכשיו, כשאני רק עם עצמי ברכבת, ואני הצרכנית היחידה של התשובה - אני לא ממש מצליחה לפרש את הרתיעה שלי. הנפש היא עולם מרתק, אני נשבעת. ובאמת שאין לי מושג למה לא, לעזאזל. הוא מושלם בשבילי. אבל אני רק לא מצליחה להימשך...

אולי לי אני בעצם כן בשלה והכל בסדר - ורק מפחדת לעשות את הקפיצה? זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי: שאני לא מוצאת את הסיבה פשוט... כי כן. 

ואם כן, אז למה לא? למה אני תמיד מסרבת, אפילו לפני שאני מרשה לעצמי לנסות לחשוב? למה אני נרתעת כ״כ? מאיפה החרדה?

תאכל׳ס, כנראה שלאמא שלי כן יש חלק. מאז ומתמיד הציגה גישה פתוחה ומקבלת הכל, אבל בלי מלים נדמה לי ששגרה לי אחרת: ביקורתיות ושיפוט קשים, שמסתתרים מתחת לפני השטח ולא יעלו משם לעולם. זה מוזר, כי אני בטוחה במאת האחוזים שהיא תתמוך בי לחלוטין בכל דרך שרק אבחר, אבל בכל זאת אני ממשיכה להחזיק את התגלמותה הפנימית חסרת הפשרות, שדורשת שלמות מוחלטת, והרי אין בחורים מושלמים. קצת מצחיק. אילי זו אני שלא מפרשת אותה נכון, ותו איכות בא ממני. אבל אם הוא שלי בלבד- איך זה שהתפתח מגיל קטן כ״כ? הרי לא סתם ביליתי את הילדות כולה מאחורי דלת סגורה...

ולא נראה לי שזה מאבא. אבא אמנם מצפה לשלמות באופן מוחצן, אבל אני יודעת לסנן את זה. אולי כי ברור לי שהקבלה שלו, לכשתגיע שעתה, תהיה כנה. שהוא אוליי יירד עליי קצת, אבל רק כי הוא יודע שאני יכולה להתמודד. האמת, גם אמא. לא יודעת למה אני חווה אותה ככה.

ובקשר לבחורים- לפעמים נדמה לי שלא יהיה לי חבר לעולם. שלא אמצא אף אחד שאהיה מסוגלת לתת לו אישור פנימי להתקרב אליי. ושאסכים להתחייב אליו, וארשה לו להתחייב אליי. ולא אתבייש בזה מההורים...

הלוואי שהפוסט הזה הוא השלב לפני פריצת המחסום. זה קורה לי מדיי פעם. כי את מחסום האותנטיות מהפוסט הקודם אני מסירה בימים האלה לאט ובבקרה, אחרי שנים שלא העזתי. 

נגמר מר המשבר של סוף דצמבר,

יערה.