שדה בור

כבר כמה שבועות שאני מתכננת לעשות מחשב מסודר על הנושא הזה, שאני רואה בתור הפרויקט הבא שלי. היום נדבר תאכל'ס, בלי קישוטים שיימשכו אתכם לקרוא:

עוד חצי שנה אני משתחררת מהצבא.

ויש כמה תכניות ברורות של דברים שמובן מאליו שאעשה. אבל לפני שאני שמה טייס אוטומאטי ומגשימה אותן אחת אחרי השנייה – אני מרגישה בשלה לחקור קצת מה הם הרצונות האמתיים והכנים שלי. כבר עבדתי על אותנטיות רגשית, מחשבתית, ואפילו האותנטיות מול אנשים חיצוניים בפיתוח. נראה לי שהגיע הזמן לאותנטיות כלפי הרצונות והמשיכות שלי.

א.

בשנתיים האחרונות הבנתי והדגשתי תובנה חדה על עצמי: לעצם הנורמאליות (במובן של מיינסטרים) יש משמעות נכבדת במבנה האישיות שלי ובחלומות שלי. אני קרועה בקונפליקט בין שני חלומות כנים, האחד מושך אותי לתת ביטוי לידיעה העמוקה והראשונית שאני שונה באופן מוחלט מכלל בני האדם, והשני קורא לי להתמזג עם אותו 'כלל בני האדם', ולקבל הזדמנות להחליף את הווית הניכור הבסיסי שלי בתחושת שייכות.

ניסיתי לנתח מעט מה מרכיב ומניע את הפנטזיות האלה:

ב.

ניכור.

ג.

 מה אני רוצה?

1. רציתי להיות "נורמאלית", ותכננתי מראש:

צבא ← כמה חודשי קבע ← טיול ביעד מיינסטרימי (המלצות?) ← לימודי פסיכולוגיה

וגם:

-          הגדרתי שאני אוהבת יציאות עם אנשים תמיד, ו"כייף לי" גם כשלא באמת נהנית.

-          אני עושה כל מיני דברים קטנים שאני לומדת, אבל לא באים מבפנים (העדפות של מאכלים מסוימים, יחס לריחות, לפעילויות שונות, למוזיקה, התרשמות מבחורים...).

-          אני מרגישה לאנשים רגשות שלא באים מבפנים אלא מוכווני מחשבה:

↓↓↓

הרבה מה"רצונות" שלי הם לא שלי באמת.

1. מה אני רוצה באמת?

-          יכול להיות שפשוט את כל זה.

-          וחבר/ה הכי טוב/ה לדבר איתו/ה על כל זה. (אבל את זה תמיד רציתי וידעתי שרציתי...).

ד.

חוסר הרצון

* הסעיף הזה נכתב כמה ימים אחרי הקודמות (צבא וזה...)

כנראה יש לי אישיו עמוק סביב משיכה. רוב החיים (עד כה) הרגשתי בעיקר דחייה: מסוגי מאכלים (כמעט כולם!). מדברים עם מרקמים דביקים. מרוק של אחרים. ממראות. ממגע של אנשים. מדברים שאחותי עושה. מרצונות חזקים של אחרים. מהפגנת משיכה לא מרוסנת. מבזבוז כספים ומשאבים. מייצריות. הדחייה הייתה גם מרכיב עיקרי בתחושה שלי כלפי עצמי וכלפי מקומי בחברה.

מולה, היה היעדר משיכה: בעשר השנים הראשונות שלי לא ידעתי בכלל מה זה רעב. כשגיליתי, זו הייתה תופעה של אחת לחודשים ארוכים. מעולם לא נמשכתי מינית לאף אחד. לפחות נראה לי.

אבל כן היו לי רצונות. והיו רגעי משיכה. באמת שהיו. מה קרה להם?

אחת הדוגמאות הבולטות והמלמדות במשוואה הזאת סובבת סביב קניות. באקט של קנייה יש ויתור: מאבדים משאב חיוני (כסף) תמורת אחר (רכוש מושך). קניות תמיד הרתיחו אותי. בעיקר כשקנו לאחותי דברים שהיא לא באמת צריכה, רק כי היא רוצה. רציתי המון דברים, אבל לעולם לא הייתי מבקשת, כי ידעתי שאני אקבל (וגם כי פחדתי לשמוע "לא", אבל זו סוגיה קצת שונה), ולכן הייתי תמיד בקונפליקט. הרצון הפחיד אותי. הוא היה חוסר שליטה. כוח אדיר שמשנה דברים בעולם, הורס אותם ללא הבחנה (הכסף אוזל...), ויוצר הידרדרות שאי אפשר לעצור. אני יכולה להסיק לפי הדוגמא הזאת, שבעומק נמצא פחד מחוסר גבולות. הרי, לא האמנתי שאמא שלי מסוגלת לעמוד ברצון שלי, כמו שלא עמדה בזה של אחותי... אולי באופן הזה, הודחקו שאר המשיכות והרצונות?

התאווה לשופינג השתחררה לפני כמה שנים, כשהבנתי שיש לנו מספיק כסף בבית. פיתחתי טעם בבגדים (שהיה בחזקת היעדר-משיכה קודם לכן), ונהניתי המון. (כשההורים שלי התגרשו וחזר המחסור בכסף, המשיכה לשופינג נשארה, מלווה ברגשות אשם חזקים מודעים). גם התאווה לאוכל השתחררה, ביום הגיוס שלי לצבא, בו התעלפתי מחוסר מזון ושתייה, והבנתי שלא אוכל לשמור על התפריט המצומצם שלי (שכולל דחייה מכל סוג מזון שהוא...).

אבל למשיכה לאוכל קרה דבר מעניין: התחלתי להימשך לדברים שאני לא באמת אוהבת/ רוצה, אבל נחשבים מושכים. באופן מוזר, המשיכה התערבבה בחלום ה"נורמאליות"! אותו דבר קרה (רק עם פחות משיכה), ביחס שלי לבנים. למעשה, הטעם שלי הוא לא ממש 'שלי'...

ה.

אני מנסה לנקות את המשיכה שלי - להתחבר לדברים שאני רוצה באמת, אבל גם לא להימשך לדברים שאני לא באמת נמשכת אליהם.

בינתיים,

אין לי מושג.

כנראה לא קראתם עד כאן, אבל אם כן - אשמח להתייחסות,

יערה