שדה בור

השמש חודרת לתוך הרכבת, ומוזיקה שלא שמעתי הרבה זמן מתנגנת בעדינות. הרגע הזה מרגיש כאילו לקוח מתקופה אחרת, ואני נשבעת שאני כמעט יכולה להריח אותה. לא מצליחה להחליט אם אני מתגעגעת אליה או לא. האם מספיק טוב לי עכשיו כדי שהזיכרון לא יהיה מהול בעצב?

השמש נוגעת בי ואני מיישרת את הכתפיים לאחור. וכמעט נדמה לי שהביטחון העצמי שאני מרגישה הוא לא רגעי. אולי הוא באמת. מרגיש כל כך אבסורד לייחס לעצמי תכונה כזאת, שהייתה שמורה תמיד לאלה שהיו כמה רמות מעליי. אולי הפעם זה באמת.

ואני יושבת ברכבת בדרך ליעד שכולו חופש, לא בטוחה לרגע באיזו תקופה אני בדיוק. ממילא עוד רגע מתחילה תקופה אחרת. אולי אני צריכה למחוק את כל השירים הישנים האלה מהפלאפון.