הודעות על פטירתה של

אני רוצה בלוג, ורוצה אותו אנונימי.

כאן לא אנונימי, וכאן נסגר.

אז איפה כותבים?

אגב, את מי רואים במוצ"ש? אני אגיע, אולי אפילו אקריא משהו.

לי

שום

דבר

בראש

חוץ

ממך

אין.

כלומר, אם אני כבר כאן, אז למה לא?

אני עוברת על הפוסטים שלי בכאב גדול. כואב לי על מי שהייתי ועל מי שאני עדיין. לפעמים קצת מביך לקרוא אותי של פעם.

מה השתנה? הכל, ושום דבר.

אני באמת לומדת קולנוע באוניברסיטה, כמו שרציתי. כבר שנה ב'. פיללתי כאן באחד הפוסטים לג'וינטים על הדשא ולאהבות חדשות. יש לי גם מזה וגם מזה. 

האהבות הן בלתי-מושגות ובלתי אפשריות, כרגיל. והג'וינטים לא עושים לי טוב אז אני נמנעת למעט שכטה פה או שם. יש לי חברות טובות, משהו שלא היה לי המון המון זמן. יש לי גם שלושה יזיזים קבועים, שניים מהם עושים לי טוב (רוב הזמן) ואחד עושה לי רע ממש. אז אני מעיפה אותו מחיי ומחזירה לסירוגין. לצערי אני נתקלת בו כמעט כל יום באוניברסיטה.

ירדתי 11 קילו בחודשים האחרונים ואני משתדלת להמשיך ולרדת. עוד קצת ואכנס לטווח של משקל תקין. יאי לי.

הלימודים בסדר, אני מניחה. אני לא ממש נכנסת לשיעורים, וכשאני נכנסת אני לא מקשיבה. הציונים שלי סבבה לגמרי, שזה לא ברור לאור העובדה שאני לא לומדת כלום לאורך השנה.

עדיין ריק לי בחיים. כלומר, החיים שלי הרבה יותר מלאים כלפי חוץ, אבל הריק הוא פנימי ואני כבר לא מנסה להילחם בו למען האמת. לא רואה טעם. הקיום האנושי אקזיסטנציאליסטי מטבעו, בעיקר עם אתה שקוע בדיסוסאציה כל הזמן. צריך ללמוד לקבל את זה.

אני לא בטיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי מתוך בחירה. הורדתי את מינון הכדורים שלי על דעת עצמי, כך שעכשיו אני לוקחת כדור וחצי, פעם לקחתי פי וכמה וכמה וכמה. 

לא חותכת כבר שנים, חוץ מנפילה אחת.

אבא שלי נפטר לפני שנה אבל זה לא הפסיק את הסיוטים עליו או את הכאב או את הכעס.

החיים פשוט נמשכים.

אין לי מה להגיד מסתבר

אני בסדר סך הכל

הייתי רוצה להיות יותר מבסדר יום אחד.