כשהייתי קטנה היינו משחקים במסיבות יום הולדת משחק שקוראים לו כיסאות מוזיקליים.
הרעיון במשחק הוא שחבורה של ילדים מסתובבים במעגל לצלילי מוזיקה כשמספר הכיסאות בחדר תמיד יהיה באחד פחות ממספר הילדים, וכשהמוזיקה נפסקת האחרון שנשאר בלי כיסא יוצא מהמשחק.
אני מרגישה שהגעתי לשלב שאני משחקת כיסאות מוזיקליים עם החיים שלי..
המוזיקה תמיד פועלת ואיתי מתחרים כל הדברים שמנסים להשתלט לי על החיים.. פחד, עבודה, אהבה, העייפות, הורים, חוסר הביטחון, השמחה, התשוקה.
כולנו מסתובבים במעגל, אבל יש רק כיסא אחד בחדר.
אפילו לא כסא אם להגיד את האמת, יותר קרוב לשרפרף.. אנחנו מסתובבים בחדר והמוסיקה מתנגנת, וברגע שהיא מפסיקה כולם שולפים את הסכינים,
מי יתפוס את הכסא ומי יאבד את המקום שלו?
בהתחלה הייתי נלחמת כמו משוגעת אבל אחרי כמה פעמים שאיבדתי את המקום וזכיתי בכמה צלקות חדשות איבדתי את הטעם..
עכשיו כשהמוסיקה מתנגנת במקום להילחם עליה כמו כל השאר, אני מוותרת מראש ומתיישבת בצד עם הידיים על האוזניים מנסה לנחש מתי יישלפו הסכינים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
