אני לא יודעת איפה אני
שמלה קרועה מלאה בעפר, שוכבת מאובקת על ערימת אבנים וחול מול אגם כל כך כחול שנדמה כאילו הוא בלע את השמיים.
אני מנסה לקום אבל הרגליים שלי מלאות בכל כך הרבה שריטות וסימנים שאני מתפלאת בכלל שהן עדיין מחוברות אליי.. אני זוחלת לכיוון האגם, בשביל לשטוף מהפנים ומהפה את הטעם של הדם שמערפל אותי וכשאני נמצאת ממש מעל המים אני רואה השתקפות, והיא לא שלי.
באופן מפתיע זאת גם לא ההשתקפות שלך, זאת ההשתקפות שלה. של כל מה שרע בי שטוב בה, השתקפות מושלמת כזאת בצורה שצובטת.
אני מכניסה את הראש למים וצועקת הכי חזק שאני רק יכולה וזה הדבר האחרון שאני זוכרת שקרה עד שהגעתי לכאן.
אני לבושה בחלוק לבן ויושבת במסדרון כשלוריד שלי מחובר חוט כזה עם שקית שלא באמת ברור אם הוא מכניס לי נוזלים או שואב ממני כל טיפת שפיות שעוד נשארה. אני שואלת את הפקידה בקבלה מה אני עושה כאן ולאחר רפרוף מהיר בתיק שלי היא מסבירה לי שאבחנו לי הפרעה בקצב הלב ושאני חייבת להיכנס לניתוח.
״מה זאת אומרת הפרעה?!״ אני שואלת בטון טיפה יותר מאיים משהתכוונתי ומאחוריי מסתדרים כבר כמה אנשים, מנסים לסחוט טיפת רכילות כדי למלא את החיים הריקים שלהם.
היא אומרת שהיא לא הכתובת לטענות שלי ושאני אחכה שיקראו לי בכריזה. אני נופלת ומתעוררת עוד פעם, על מיטה עם גלגלים כשמחוברת אליי מכונת הנשמה וחמישה רופאים רוכנים מעליי, אני מרגישה ערה אבל יודעת שאני בעצם מורדמת וכל מה שאני רואה זה שאריות של ההבזק האחרון שראיתי.
אני מורדמת אבל מרגישה כל דקירה של סכין שפותחת את החזה שלי. אני מרגישה אותם מחזיקים בלב שלי, אני מרגישה את הדם נוזל לי על הצלעות והוא כל כך חם שנדמה לי שאני עומדת לקבל כוויה.
אני רוצה להתעורר ולתפוס את היד של הרופא כי אני לא אעמוד בעוד דקירה אחת כזו אבל משהו סוגר לי את העיניים. וזאת עוד פעם ההשתקפות הזאת מהאגם, ההשתקפות המושלמת של הזאת עם כל מה שאין בי והיא מכסה לי את העיניים קצת יותר מדי אמיתית בשביל להיות רק תמונה בראש שלי ועוד דקירה אחת חדה ואיבוד הכרה.
אני עד היום לא בטוחה מאיפה הצלקת הזאת על החזה שלי עם השם שלה, קצת אמיתית מדי בשביל להיות השתקפות באגם אבל הטעם של הדם עדיין ממלא לי את הפה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
