אז ככה, אני בספרד מבקרת את החברים הישנים.
זה כל כך מוזר. עברו שנתיים.
המוח מצפה שהכל יהיה אותו הדבר שהזמן יעצור בזמן שאתה לא שם אבל כל כך הרבה השתנה. כולם גדלו והתפתחו, הבניינים שונים יש מלא זוגות. והכל פשוט המשיך בלעדי. הכל שונה.
וזה לא שאני עצובה אבל אני גם לא שמחה כי אני כבר לא שייכת, אני אוטסידרית, אני אורחת, אני כבר פה זמנית.
ואני גם לא מתחרטת שעזבתי את ספרד, אני אוהבת את ישראל מאוד ואני מחכה כבר ליום שאני אתגייס, אבל אני מתגעגעת לרוגע ולאנשים ולדרך לימוד פה. איך שכל אחד ממקום אחר ולא שופטים אף אחד, איך שכל השכבה כל כך מגובשת, איך שכולם באים ועוזבים וכל שנה מכירים אנשים חדשים. אלה דברים שאין בישראל, ורק בגלל זה אני מתגעגעת.
ולא, אם ישאלו אותי אם אני רוצה לחזור לספרד אני ממש לא ארצה, יש לי כבר משפחה וחברים בישראל שאני ממש לא מוכנה לעזוב אבל באוניברסיטה?
רוב הסיכויים שאני אעבור לארץ אחרת, אני לא חושבת פעמיים אפילו.
וזה לא משפיע על זה שאני פטריוטית, אני אחיה בארץ ואני אקים משפחה בארץ, אבל אני רוצה את החוויה הזאת שוב, היא חסרה לי מאוד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
