קצת משוגעת אבל במידה

הזמן עובר מהר מדי, אני בת 16, 16 שנים עברו מאז שנולדתי. 16 שנים שאני זוכרת בערך 3 מהם בקושי אפילו לא. אני לא זוכרת מה אכלתי לפני שבוע, אז איך אני אזכור את כל 16 השנים? אז ככה זה ימשיך? 80 שנה בערך? של אני לא זוכרת את שבוע שעבר? מה יוצא לי מזה? אהבה? לא ממש, לא היתה לי הצלחה בתחום הזה, חברים? עם ה3 חברים שאין לי בערך אני גם לא חושבת שזו ההתמחות שלי, לימודים? כי להיות תחרותית לא עוזר ל80 שאני מקבלת שממש לא מספק אותי. אז המשפחה אומרת:"זה רק תקופה הכל יהיה בסדר, זה עובר, אני מכירה המון אנשים שלא היו עם הרבה חברים כשהם היו בתיכון והצליחו מאוד בחיים". ואו תודה אמא על העזרה, כי לחכות עכשיו עד הצבא זה בדיוק מה שאני רוצה, לסבול כל התיכון בגלל שתכף זה נגמר, זה לא עובד ככה. חיים פעם אחת, גיל 16 אמור להיות הגיל הכי כיפי שיש, אבל לא, אני אמורה לסבול דרכו. לחכות לצבא כי שם יהיה בסדר. לא רוצה! אני לא רוצה! אני באמת מפחדת! נמאס לי לחיות ככה! לחכות לשבוע הבא עד הסופש, אני מבזבזת זמן! אני לא נהנית בזמן השבוע, כל מה שאני עושה זה לחכות, ועוד קצת, ודיי! אני לא אמורה לחיות ככה, להיות עם חיוך דפוק ומזויף על הפרצוף ו״להנות״ כי זה הגיל להנות. אבל זה תכף נגמר, וכבר עברו 16 שנים! מה יקרה כשאני אהיה בת 22 ולא יהיו לי חברים? מה אז? אני אחכה שזה יגמר? יש לי בערך 80 שנים להנות מהחיים וכבר עברו 16 מהם ואני לא רוצה שתעבור שנה ואני אגיד שלא נהנתי כי זה בזבוז של הזמן. ומה יהיה בסוף של הלחכות? עוד לחכות? מתי זה יגמר?

אתמול היתה לחברה שלי יום הולדת, ולאחת מהבנות שהיו יש חבר, והוא בא לאסוף אותה משם. אז כשהיא הלכה אמרתי שזה ממש חמוד שהוא בא לאסוף אותה וכל הבנות היו כזה כן, בערך כזה. וזה לא פעם ראשונה שאני ממש חושבת שמשהו שזוג עושה זה חמוד ולהן נמאס שאני כל הזמן אובססיבית לזוגות אז הן החליטו שאני אהיה חברה יותר טובה אם יהיה לי חבר כי עכשיו אני חברה נודניקית ואני אהיה פחות אם אני אהיה במערכת יחסים. איזה חברות טובות יש לי?? נכון?? ככה לתמוך בי? ככה לאהוב אותי? במילא אני לא בדיוק מרגישה שאני שייכת לשום מקום אז תודה, עכשיו אני יודעת לאיפה אני עוד לא שייכת.

אני גם קוראת ספרים באפליקציה שקוראים לה ווטפאד (wattpad) אני קוראת שם ספרים חמודים על זוגות. זה לא בדיוק משפיע עלי לרעה, אני רק ממש שמחה אחרי שאני קוראת ספר כי הסוף ממש חמוד וזה פשוט ספרים מקסימים אבל אז אני חוזרת למציאות. אז החברות שלי החליטו שגם זה לא בסדר, כי זה משפיע עלי כמו שפורנו משפיע על בנים, גורם להם לחשוב על מציאות מעווטת, שהכל קורה כמו בספרים או בפורנו. אני לא חושבת ככה. אני באמת לא מצפה מהחיים להיות ברמה של הספר או אפילו קרוב. אבל עכשיו, לבינתים, כשאין לי חבר ואני מרגישה ממש לבד ואני בוכה בשירותים כל שבוע בערך, אם יש משהו שמשמח אותי אני אעשה אותו כל יום בערך וחא אכפת לי אם זה מעווט לי את המציאות או לא. כי מה לעשות שהשמחה לא באה אחי הרבה בזמן האחרון.

באמת שנמאס לי. אני לא שמחה ואני לא מרגישה שאני יכול לשנות את זה. זהו ככה זה יהיה לזמן הקרוב ואני צריכה להשלים עם זה כי ככה אני. 

ועכשיו אני בוכה ונמאס לי. ולשמוע שירים מדכאים מאוד לא עוזר.