לפני כמה ימים הצדיקה אמרה לי שאנשים הם אתאיסטים כי הם לא מחפשים מספיק. שזה קל להיות אתאיסט
לא אמרתי כלום, כי אני לא יודעת לא להסכים עם אנשים, אבל זה נורא עצבן אותי
אני חיפשתי את אלוהים במקומות נורא מוזרים כשהייתי קטנה, האמנתי באלוהים ובאלים יוונים ובכל מיני שטויות, באמצע הלילה הייתי מתחננת לדברים שרציתי ונודרת ונשבעת
אבל אף פעם לא באמת האמנתי, תמיד הרגשתי מטומטמת כשעשיתי את הדברים האלה
מגיל נורא קטן הייתי הולכת בבית ספר ואומרת שאני לא מאמינה באלוהים
לפני שידעתי שיש לזה מילה בכלל
והייתי בטוחה שאני היחידה
והתביישתי בזה נורא
אז כן, זה קל להיות אתאיסט, בכיתה י"א עם דעות מגובשות וחברים אתאיסטים אחרים,
אבל נראה אותך בגן חובה
כשילדים צוחקים עליי ושואלים אם אני נוצרייה או ערבייה או כל מיני שטויות אחרות
פעם הייתי אומרת שאני לא מאמינה בכלום, אבל זה לא נכון
אי אפשר לא להאמין בשום דבר.
אני מאמינה בעצמי.
אני מאמינה שאני יכולה להתגבר על כל החרדות החברתיות והבעיות והמחסומים, ושיום אחד יהיה בסדר כי אני אפעל בשביל שיהיה בסדר
אני מאמינה באנשים, אני מאמינה שיש כאלה שאפשר לסמוך עליהם, ואני מאמינה שמי שמספיק מתאמץ ורוצה יכול לעשות דברים מדהימים
פולחן אישיות?
מושג שהגיע מההדבקה של כל דבר לדת
אני לא חושבת שיום הזיכרון לרבין הוא פולחן אישיות
אני עצובה נורא ביום רבין למרות שבכלל לא נולדתי עדיין כשהוא מת, הוא פשוט מסמל בשבילי את התקופה שבה השמאל שלט בישראל, התקופה שבה היתה תקווה לשלום ואמונה באנשים
לא כל אמונה היא אמונה דתית
ועכשיו לאף אחד כמעט אין אמונה
אנשים עוזבים את הארץ כי הם התייאשו ממנה,
אף אחד כבר לא מעז להגיד את המילה 'שלום',
אחוז ההצבעה בישראל ירד נורא כי "ביבי ייבחר בכל מקרה",
אני לא יכולה להסיר את האשמה גם מעצמי.
אני גם רוצה לעזוב את הארץ אחרי הצבא, אני לא מנסה בכלל להגיד את הדעה שלי כי אני יודעת שסתם יצעקו עליי אם בכלל יקשיבו (על מה מתערבים שאם לפוסט הזה יהיו בכלל תגובות הן יהיו "את קטנה ומטומטמת ואין לך מושג כלום מהחיים שלך סתמי את הפה")
אני לא חושבת שיש סיכוי בכלל שיהיו נישואים חד מיניים בישראל
אני לא חושבת על האפשרות שתהיה לי חברה בשנה וחצי הקרובות
אני לא חושבת על האפשרות שיהיו לי חברים כלשהם עד י"ב
אני לא חושבת שיש טיפת מצב קלוש שאני אקבל ציון טוב בבגרות במתמטיקה
הייאוש שולט
אז אתם יודעים מה?
יכול להיות שאני באמת אתאיסטית מלאה
שלא מאמינה בכלום
וואו כמה זמן לא שמעתי שיר שהוא לא של אריק איינשטיין
פשוט שילוב של חרדה חברתית, פחד במה, החרטטן המטומטם הזה שכל הזמן אמר עלייך דברים הומופוביים ולהיות עם עוד לסבית באותו חדר (לא תאמיני כמה זה מלחיץ אותי, גם אם אין שום עניין רומנטי או משהו, רק הנוכחות כבר מכניסה אותי להיסטריה) זה שילוב רע מאוד שגרם לי לחשוב רק על זה שאני בהיסטריה כל הזמן במקום על המוסיקה.
תמיד אני חושבת בלי הפסקה על איך אני זזה, עכשיו להסתכל למטה, למעלה, להזיז את היד לשם, לנשום בשקט, לא טיפשה אסור לצחוק עכשיו!, להזיז את העיניים לשם, וכשיש הומואים בחדר עוד יותר ("לאאאאא מה יקרה אם אני אהיה שקופה מדייייייי הם יגלווווו הם יראו עלייייייי הוא יספר לכל האנשים בבית ספרררררר מה אני עושהההההההה" וכו')
אז אני מצטערת שהייתי מובכת ושקטה ומוזרה.
חוץ מזה את חמודה
הורים מקסימים!
לא.
אם תמשיכו לדחות את הפגישה עם הפסיכולוג עוד ועוד ועוד זה לא יגרום לי לדבר איתכם על זה בעצמי, כי זה פרדוקס כזה, איך אני אספר לכם שיש לי חרדה חברתית אם יש חרדה חברתית שמונעת ממני לספר לכם דברים?
היגיון של תחת
חוץ מזה היום קראתי משהו על חרדה חברתית וכמעט התחלתי לבכות
וגם אתמול בחדרה עם המורה החדשה הזאת כמעט בכיתי (מהסיבות המפורטות כדלהלן) ולא היה לי למי להתלונן כי אף אחד בכלל לא יודע שיש לי חרדה חברתית (עם הצדיקה דיברתי על זה רק פעם אחת, עם הגבוה לא דיברתי אלף שנה ולנמו בדיוק נגמרה הבטריה בפלאפון)
אה ויש לי ממש יצר ספרותי בזמן האחרון
כתבתי בזמן שיעורים שני שירים ממש חביבים והתחלתי סיפור
כינוי:
caelum
בבלוג זה
בכל הבלוגים
