אתה פסיכולוגית שלי

תמר מושכת את החולצה לאחור, לצמצם את המחשוף ומגניבה מבט מהיר לראות אם מישהו הבחין. חברותיה היפות מדברות עכשיו על מתכוני קינואה ומגרגרות בעונג מקינוח הטפיוקה שמוגש בכוסיות חינניות. בעליהן שעונים לאחור בכיסאותיהם, מחרים מחזיקים אחריהן. חיוכיהם אוהדים ומכירי תודה על מזלם הטוב. גם בעלה של תמר מחייך, אפילו שתמר יודעת שלא טעים לו. לא טעים ולא נעים. החזה שלה נראה לה גדול מידיי. מביך. היא מנסה להעביר נושא. מרגישה חסרת סיכוי מול כל הבריאות הזאת, האוכל, הספורט, התריאטלונים שכולם משתתפים בהם פתאום. כל שבוע במקום אחר בארץ. אף פעם לא הייתה ספורטאית מצטיינת, אף פעם לא אהבה לשחות או לרוץ לעיני אנשים. היא לא תתחיל עם זה עכשיו.

גם  כשהשיחה עוברת לספרים היא לא מתחברת. גל של ביקורתיות מתנשאת גואה בה. על השטחיות, על הטרנדיות, על הדקדנטיות ובעיקר על עצמה ועל החמצמצות הזו שבה היא מתבוננת בעולם. היא פולטת הערה ביקורתית על הספר שחברה מצטטת בהתלהבות ומרגישה מסורבלת וסרת חן.
במקום ליהנות מהאוכל ומחברותיה היפות, ומהשיחה והכלים והגינה והמרפסת המעוצבת, במקום זה היא מנהלת תחרות סמויה ואווילית בינה לבין חברותיה היפות.
היא יודעת שגם בעלה חמצמץ ועכור מחשבות כמוה ומתפללת שלא יחלוק את המועקות שלו עם האחרים. שלא ישתף.  שישאיר את השארית הפאסון, מעטפת חיצונית ופריכה שהיא מנסה למשוך מעליה.

 

בושה מכווצת את ביטנה כשהיא שבה ועוברת על כל אי כישוריה. על תבשיליה הצנועים, על ביתה שאינו נקי ממש אף פעם, הגינה שנוטה להתייבש ולהתמלא בעשבים, הבגדים, שכמה שלא תלקט ותקנה אינם מונחים כמו שצריך אף פעם, על הברכה שאינה שורה על מעשי ידיה. גם הכישרונות שנדמה היה לה שיש לה לא נראים משמעותיים ואמיתיים מספיק. גם כל מה ששייך לה באיזה אופן, כל מה שהוא חלק ממה שהיא, ההורים הזקנים, האחים המעצבנים, כל מה שאפשר להתגאות בו קצת לפני חברותיה היפות.

 

נחת.

זה מה שהיא צריכה לזמן לעצמה עכשיו. מקור של נחת. מעיין של נחת. הבעיה שהנחת הזו היא בריה חמקמקה, עצמאית וקשה לאילוף, ולעולם אינה מופיעה לפי הזמנה. היא צוחקת בביטול על כל הבילויים והעינוגים שאנשים מענגים את עצמם, מעופפת לה הלאה ונוחתת במפתיע ברגעים הפחות צפויים.

כהנמן אומר שצריך ללכת על חוויות ולא על קניות ותמר יודעת שכהנמן נלכד באשליות שהוא עצמו חוקר. כהנמן לא מבין שום דבר.

נעמה היפה מגישה לשולחן מקפא סלרי ודובדבנים. הכל בריא ומושלם, אבל ריח הסלרי מסלק כל נחת שהייתה יכולה להתגנב לשם.