המשפט שבכותרת יכול להיות מאוד נכון, תלוי באיזו תמונה מדובר D:

למשל, תמונה של סבתא שמחזיקה שתיים מנכדותיה, שתי שמנמנות בובתיות בנות -3+

או אולי תמונה של בחור שסיים קורס קצינים, ואחותו הקטנטונת גונבת את כובעו הלבן והוא "מחפש" אותו... (אחת התמונות האהובות עלי שלא אשכח בחיים!)

יכול להיות שאפילו תחשיבו תמונה משפחתית לכזו.

אבל בעצם, היום אני רוצה לדבר על נושא טיפה אחר- סיפורים לתמונות. הרעיון עלה לי היום בראש, יום די נחמד ולא קר מדי, וחיפשתי כמה תמונות באינטרנט (חיפוש קצר של מילות מפתח) וכתבתי להן סיפורון, לכל אחת מהן.

1000 מילים לכל היותר.

סיפור 1: היער

אני ילדה של יער. תמיד הייתי, ותמיד אהיה. היער הוא המקום הטבעי שלי, תרתי משמע. אני גרה בסוג של כפר קטן, כמה בתים ובאר, וכל יום אני מבלה ביער. אומנם אני בדרך כלל לבד, אבל החיות מספקות לי עניין: מדי פעם אני רואה ציפורים צבעוניות, יצורים פרוותיים ובעיקר- לטאות. פעם גם חשבתי שראיתי יגואר, ורצתי בבהלה הביתה.

יש נחל בקרבת מקום, אבל אי אפשר להתרחץ בו בגלל הפיראנות, יצורים מבחילים מסוכנים ומפחידים מאוד. ליד הנחל יש המון עצים, כצפוי, ועל גזעיהם גודל תחב ירוק שבאור השמש משווה למקום מראה של עולם פיות.

אמא שלי סיפרה לי על פיות כשהייתי קטנה, ומאז בכל פעם שאני ביער אני מדמיינת שאני בעולם שלהן. עולם הפיות יפה כל כך עד שלעיתי אני רוצה לפרוץ בבכי. בדרך כלל אני רק משתרעת על העשב הלח, צופה בצמרות העצים הגבוהות ומתפללת ששום נחש לא יכיש אותי, מה שקרה לי- פעמיים. מזל שיש לנו טיפול נגד בכפר, לעת הצורך...

בגיל 10 מצאתי גוזל של תוכן, שככל הנראה ניסה לעוף ולא הצליח. ניסיתי לעזור לו, והוא השתקם והתעופף לו משם. אמא שלי אומרת שזה לא יכול להיות, כי תוכנים הם ציפורים נדירות שלא מתרועעות הרבה בקרבת בני האדם, אבל אני בטוחה שהתוכן שבא לבקר אותי מדי פעם הוא התוכן שעזרתי לו, מכיוון שיש לו את אותו כתם כתום-אדום לא במקום, קרוב לעין.

היער הזה הוא הבית שלי, אני אוהבת אותו כאילו היה אבי, ובעצם בו נולדתי. כשהייתי בת 7, נשבעתי שלא אעזוב אותו לעולם, ואני עדיין מאמינה בשבועה הזו בכל ליבי. היער הזה הוא מקום שאסור לעזוב. כאן נולדתי, וכאן אמות.

סיפור 2: מדבר יהודה

הלכתי, והלכתי, והלכתי, וזה לא נגמר. השמש החמה כבר היתה באמצע השמיים, לכן הנחתי שכבר צהריים. איך, איך יכולתי לאבד אותה? מזל שיש לה מים. ואוכל.... לי אין, אבל העיקר שלה יש. אני גם ככה בקושי אוכל. במדבר כזה, אם הולכים לאיבוד אי אפשר למצוא את הידיים ואת הרגליים, והווקי טוקי לא עובד. מצא לי זמן שיגמרו הסוללות. ואת הטלפון הנייד שלי, כמובן, איבדתי. אבל איך יכולתי לאבד בן אדם? אם אחזור שוב הביתה, אני לא מתכוון לספר לאמא שום דבר. אולי רק שאיבדתי את הטלפון, ואז יקנו לי סוף סוף אחד נורמאלי. אני מפגר, אני מטומטם, אני מתנהג כמו ילד קטן, אני מבולבל, אני... אני מבוהל... מתוסכל... עייף, ואולי גם... מפוחד.... זאת הפעם הראשונה שבאמת פחדתי, ופחות על עצמי אלא יותר עליה. כבר התרגשתי פעם, נלחצתי, הייתי עצוב מתוסכל ומעוצבן, אבל לא פחדתי, לא ברמות כאלה. פחדתי שאני לא אראה אותה שוב...

שני נערים בני 17 שיצאים לקאמפינג במדבר יהודה, עם עוד כמה אנשים. יצאנו לטייל לבד, ופתאום היא נעלמה. או שאני נעלמתי. היא בטח מפחדת, אולי חושבת שקרה לי משהו... אולי קרה לה משהו..! כל הזמן הזה הלכתי, אבל ברגע שהמחשבה הזאת חלפה בראשי, התחלתי לרוץ. חשבתי שאני הולך בחזרה, אבל בעצם לא ידעתי. היה לי מצפן, לפחות זה עזר... בערך. איפה היא? חייב למצוא אותה! חייב למצוא אותה... התחלתי לבכות. נער בן 17, רץ באמצע המדבר, צהריים, תיק על הגב, מזיע כמו שני חמורים וחצי, בוכה. מחזה מוזר, רק שלא היה שם אף אחד כדי לצפות בו. היא טובה בניווט, אולי תגיע למחנה. העיקר שהיא תהיה בסדר...

רצתי המון זמן, כנראה שעה, נופל וקם, שוב ושוב. ואז ראיתי אותה. היא התעסקה עם הפלאפון החדיש שלה, נראית מבוהלת ומתוסכלת לפחות כמוני. יופי, היא בסדר, הטלפון שלה עובד, ומצאתי אותה. רצתי מהר יותר, וכשהיא קלטה אותי היא רצה אלי. ממש מחזה מדהים. הקלה, ממש הקלה גדולה. אין לי אף מילה אחרת לתאר את זה... התחבקנו, בוכים כמו תינוקות. היא כבר התקשרה לתגבורת, שימצאו אותנו, משהו שקצת קשה לעשות.

שוב עמדתי מול מדבר לא נגמר, חול אינסופי, ללא ידיעה היכן אני בדיוק. אבל לפחות היינו שם שניים.

סיפור מספר 3: פריז, עיר האורות

פריז היא העיר שלי, אפילו שאני לא גרה בה. אני גרה בפרוור קטן שבקרוב יבלע על ידי גורדי שחקים ואנחנו נעבור למרכז העיר. אני אוהבת את פריז יותר מכל עיר בעולם, וכבר ביקרתי בהמון. הייתי בלונדון, בברלין, בטוקיו, ברומא (המון!) באתונה, סינגפור, וינה, ניו דלהי, ביג'ינג, ניו יורק סיטי, וושינגטון די-סי ועוד המון ערים חשובות בעולם, אבל לא ראיתי באף מקום עיר כמו פריז. יש כאלה שעירם היא ניו יורק, עיר החופש והכל, אבל אני מרגישה חופשיה בעיר האורות, עיר האהבה, אהת הערים המבוקשות בעולם, זה הבית שלי, ואין לי אחר. בלובר ביקרתי עשרות פעמים, באייפל עוד יותר. מקרונים הם הממתק האהוב עלי, ובאגט הוא המאכל. ג'יזל הוא שמי, חובשת כובע ברט צרפתי, ואכן מציירת ברחובות העיר בחופשות. צרפתית אני יודעת בקלות, עם זאת מעט ספרדית, הרבה איטלקית, גרמנית לא מזיקה, ואנגלית מתגלגלת. אני צרפתיה גאה, יש יאמרו מתנשאת, אבל את פריז שלי אני אוהבת. לא סתם עיר האהבה קראו לה, יש לי חבר כבר 3 שנים, אותו הכרתי באייפל, סמלה של עירי. עיר האורות הוא השם המלא, שכן בלילות פריז מלא באור וחן. אורות הם דבר מרכזי בעיר, ואנו התושבים מבליטים אותם מאוד, כדי שכל העולם יראה עד כמה עירנו מיוחדת.

אורות, אור, זהו דבר טוב וזך. אני בת 16, אומנם צעירה, אבל בכל בירות העולם המערבי כבר הייתי, גם במזרח הרחוק ביקרתי, אבל עיר כמו פריז לא ראיתי. וכאשר אותה עזבתי, התגעגעתי כל כך...

אין כמו פריז, עיר מהאגדות, שם כל אחד חולם לחיות.