רעש, רעש חזק נשמע. אני קפאתי במקומי, נותנת לגופי להיטלטל ולפגוע שוב ושוב בדפנות המכונית הענקית, מכונית של משפחה מרובת ילדים. אני לא אברח, או אצרח, או אבכה כמו בפעם הראשונה. אני לא תינוקת. אני אשאר בהכרה. אני לא אתעלף. אני אעזור להם. אני.... מעולפת.

חסרת אונים.

באותו היום, אבא החליט סופית לשלוח אותי לפנימיה. הוא לא יכול לטפל בשבעה ילדים לבד. הוא חייב לשלוח את שלושתנו, אותי ואת אחיי התאומים, לפנימיות. שונות. אני אפרד מאחיי בני ה13, מארבעת אחיי הקטנים שאימם עזבה אותם וברחה לאמריקה, מאבי המסור שלא עזב אותי לרגע מאז התאונה הראשונה שבה אמא נכנסה לקומה.

והיא אף פעם לא יצאה ממנה...

7 שנים היא שכבה, מחוסרת הכרה, בבית החולים, עד שנקבע מותה. התאונה הראשונה היתה נוראה. אני ואמי נכנסנו לקומה, הייתי בת 5. אני חזרתי לעצמי אחרי שלושה חודשים, אבל אימי נשארה במיטה. אני בקושי זוכרת אותה...

אני, בתור האחות הגדולה, תמיד ניסיתי לשמח את אחיי. כשהיינו קטנים, הייתי לובשת בגדים צבעוניים ככל האפשר ומופיעה מולם. הם היו נהנים, ואני גיליתי כמה אני אוהבת להתלבש שונה, להיות שונה.

אני לא כמו כולם, אני שונאת להיות כמו כולם. אני מקווה שהשותפות בחדרי יהיו מעניינות, שונות, כי אני לא אוהבת להתחבר לאנשים רגילים מדי.

בתאונה השניה, ראיתי ניצוץ מוזר בעיניו של הפוגע, לפני שהתעלפתי. הוא לא נראה מודאג, והוא נראה לי מוכר. מאוד מוכר...

אבל זה הרי לא יכול להיות, זה בלתי אפשרי שאותו נהג יפגע בנו פעמיים!

 כשהגעתי לפנימיה, היה שם שקט מדי לטעמי. חיברתי את האוניות לMP שלי ושמעתי מוזיקה... דחפתי למגירות צעיפים וגרביים, וגם חומרי ציור וצביעה. זרקתי מתחת למיטה קנבסים לבנים מדי,

וקיוויתי שאוכל לצבוע את הקיר שליד מיטתי, כמו שעשיתי בבית. 

קיוויתי שיהיה הרבה רעש, כמו בבית.

קיוויתי שאני אוכל לשמוע כמה מוזיקה שאני רוצה, כמו בבית.

קיוויתי שאני אנשק כל יום את תמונתם של אחיי, כמעט כמו בבית.

קיוויתי שיהיה לי טוב, כמו שהיה בבית. עד שנולדו התאומים ואמא שלהם עזבה אותם.

רצתה המון ילדים, בסוף השאירה את כולם לאבא שלי... לא שאני לא אוהבת אותם, הם פשוט בעייתיים בשביל אבא שלי...

אב חד-הורי לשבעה ילדים. זה לא צחוק...

הוצאתי מהמגירה בחדר הפנימייה הריק סקצ׳בוק קטן, והתחלתי לצייר.

בפעם הראשונה בחיי, ציירתי בשחור ולבן.

יצא קצת ארוך... אבל לא נורא :)

זה למשחק או תחרות, איך שתקראו לזה, בבלוג  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=758442&blogcode=13073944

אשמח לתגובות.