*קטע זה אינו מתייחס לאדם מסויים וגם לא לי*

הבטתי במראה עוד פעם אחת אחרונה לפני שיצאתי.

זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי ללבוש בגדים שמתארים את האני האמיתית.

אני תמיד מתכסה בכובע הסווטשירט שלי, עם אוזניות, שלא יציקו או יפריעו לי בדרכי.

תמיד רציתי ללבוש בגדים צבעוניים, עליזים, שיראו מה אני אוהבת באמת, מי שאני באמת.

אני לא דיכאונית, אני אופטימית, אבל אחרים לא אוהבים את זה. הם מעדיפים שאהיה אומללה יותר מהם, ככה לא ירחמו עליהם.

אבל היום לא, היום אני לובשת בגדים שאני אוהבת- חולצה אדומה-כתומה, ג׳ינס קצר וכחול, גרביונים צהובים, עליונית ירוקה ונעליים ורודות.

זו אני, זה הטעם שלי, ולא אכפת לי מה יחשבו עליו. נמאס לי להיות הבובה האומללה והמדוכאת של כולם, כי אני לא כזאת.

לקחתי את הילקוט התכול שלי, נישקתי את אימי שנראתה המומה, ויצאתי לדרכי.

חשבתי על זה כל הלילה הקודם, והגעתי למסקנה:

מה אכפת לי? מה אכפת לי מה יגידו אם אצא ככה מהבית?