לפני שאתם בורחים כי אתם חושבים שזה עוד קטע קצר, טיפשי וקיטשי, תקראו עד הסוף:
חיכיתי לו. חיכיתי לו הרבה זמן, אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אתעצבן. בסך הכל, זאת הפעם האחרונה שאני אראה אותו. חשבתי בינתיים איך זה ילך- אני אסביר לו? או שכדאי פשוט לעשות מעשה...?
לא, אני חייבת להסביר. הוא לא יבין אחרת. הוא עלול לברוח, או יותר גרוע.... אולי הוא אפילו לא יגיע? אולי הוא יודע, וידע כל הזמן הזה?!
אסור לחשוב מחשבות כאלו.... הוא לא יכול לדעת, הרי היינו ״הידידים הכי קרובים״ כבר כמה שנים, זה בלתי אפשרי שהוא ידע כזה דבר. אני שחקנית ושקרנית טובה מדי בשביל זה.
והיום, זה יהיה היום האחרון לידידות שלנו. הגיע הזמן לגמור עם זה אחת ולתמיד. אני לא יודעת מה הוא חושב עלי, אבל למה הוא לא בא...?
צללית נראית במעלה הגבעה. הוא הגיע. קמתי וניערתי את מכנסיי מהחול, לובשת שוב את החיוך המזויף הזה. עמוק בפנים, אני ממש לא שמחה.
הוא התקרב אלי. עכשיו או לעולם לא! חיבקתי אותו, ואז אמרתי, ״זאת העבודה שלי. תאשים את אבא שלך״. כמובן שהוא לא הבין על מה אני מדברת. שלפתי את הסכין, ולפני שהוא אפילו הספיק להיבהל תקעתי אותה בלב שלו.
אני לא אוהבת אותו. אני רוצחת, אני לא אוהבת אף אחד, אסור לי לאהוב.
השארתי לו את הסכין, לקחתי את התיק ורצתי משם בקלילות. עד שהם ימצאו אותו, אני כבר אעבור למשימה הבאה שלי.
אני כבר אתקע סכין בלב של מישהו אחר.
אם כל המחשבות שלי היו נכתבות כאן בבלוג, בחיים לא הייתם יודעים מי אני. אפילו אני כבר לא בטוחה....
בניין חזק וגדול התמוטט, אבל אף אחד לא שמע. האם הוא באמת התמוטט?
אף פעם לא חשבתי שבאמת יהיה זמר או להקה שאני אשמח לשמוע את השירים שלו, והנה בדרך פלא הגיע השם גרין דיי לאוזניי ומאז- אני מכורה.
הבוקר, בוקר יום התעודות, לא התחיל לי מדהים, וגם לא ממש טוב. קודם כל, הייתי עייפה ברמות כי אתמול קראתי כל הלילה....
ואבא שלי שכח להעיר אותי, הוא העיר אותי מאוחר מהרגיל בהרבה!
בחוץ היה גשום, רוח וקר, והייתי מעוצבנת, ואבא שלי לא הזיז את האוטו מספיק החוצה מהחניה אז התעצבנתי עליו, כי הייתי צריכה להכניס את התיק שלי מקדימה ו... בקיצור, הייתי מעוצבנת, דפקתי לו על החלון אבל בסוף נכנסתי. שמתי את התיק מאחורה, לא שמתי לב למה שקורה סביבי, ואז שמעתי את הרדיו- גרין דיי, 21guns. זיהיתי מייד. אבא שלי כיבה את הרדיו ושאל מה רציתי קודם, אבל אני אמרתי שזה לא משנה ופתחתי את הרדיו שוב. וואו, גלגלצ, אני לא מאמינה שהחלטתם לשים את אחד השירים הכי טובים ביקום ברדיו במקום איזה קובי פרץ מטומטם וחולני!!! אושר הציף אותי גם אחרי שהשיר נגמר, ומשם היום רק השתפר :)
תעודת מחצית מעולה, באמת, ולכבוד היום הזה אני אשים את השיר ועוד כמה דברים...
?Do you know what's worth fighting for When it's not worth dying for? Does it take your breath away And you feel yourself suffocating? Does the pain weight out the pride? And you look for a place to hide? Did someone break your heart inside?
You're in ruins
One, 21 guns Lay down your arms Give up the fight One, 21 guns Throw up your arms into the sky You and I
When you're at the end of the road And you lost all sense of control And your thoughts have taken their toll When your mind breaks the spirit of your soul Your faith walks on broken glass And the hangover doesn't pass Nothing's ever built to last You're in ruins
One, 21 guns Lay down your arms Give up the fight One, 21 guns Throw up your arms into the sky You and I
Did you try to live on your own When you burned down the house and home? Did you stand too close to the fire? Like a liar looking for forgiveness from a stone
When it's time to live and let die And you can't get another try Something inside this heart has died You're in ruins
One, 21 guns Lay down your arms Give up the fight One, 21 guns Throw up your arms into the sky
One, 21 guns Lay down your arms Give up the fight One, 21 guns Throw up your arms into the sky
You and I
וממש בא לי אז...
נשים גם את Boulevard Of Broken Dreams...
I walk a lonely road The only one that I have ever known Don't know where it goes But it's home to me and I walk alone
I walk this empty street On the Boulevard of Broken Dreams When the city sleeps And I'm the only one and I walk alone
I walk alone I walk alone I walk alone I walk a...
My shadow's the only one that walks beside me My shallow heart's the only thing that's beating Sometimes I wish someone out there will find me 'til then I walk alone
Ah-ah, ah-ah, ah-ah, aaah-ah, Ah-ah, ah-ah, ah-ah
I'm walking down the line That divides me somewhere in my mind On the border line Of the edge and where I walk alone
Read between the lines What's fucked up when everything's alright Check my vital signs To know I'm still alive and I walk alone
I walk alone I walk alone I walk alone I walk a...
My shadow's the only one that walks beside me My shallow heart's the only thing that's beating Sometimes I wish someone out there will find me 'til then I walk alone
Ah-ah, ah-ah, ah-ah, aaah-ah Ah-ah, ah-ah
I walk alone I walk a...
I walk this empty street On the Boulevard of Broken Dreams When the city sleeps And I'm the only one and I walk a...
My shadow's the only one that walks beside me My shallow heart's the only thing that's beating Sometimes I wish someone out there will find me 'til then I walk alone...
ו... אם לא אכפת לכם אני אשים גם את Welcome To Paradise...
Dear Mother Cant you hear me whining? It's been 3 whole weeks Since I have left your home This sudden fear has left me trembling Cuz now it seems that I am out here on my own & I'm feelin so alone
Pay attention to the cracked streets & the broken homes Some call it slums some call it nice I wanna take you through a wasteland I like to call my home Welcome to paradise
A gunshot rings out at the station Another urchin snaps & left dead on his own It makes me wonder why I'm still here For some strange reason it's now feelin like my home & I'm never gonna go
Pay attention to the cracked streets & the broken homes Some call it slums some, call it nice I wanna take you through a wasteland I like to call my home Welcome to paradise
Dear Mother Can you hear me laughing? It's been 6 whole months Since I have left your home It makes me wonder why I'm still here For some strange reason it's now feelin like my home & I'm never never gonna go
Pay attention to the cracked streets & the broken homes Some call it slums, some call it nice I wanna take you through a wasteland I like to call my home Welcome to paradise Paradise....
יש תחרות סיפורים מאוד מעניינת בישרא, שקוראים לבלוג- כתיבה יוצרת,
והיא נתנה להם משימה מדהימה לכתוב את המכתב שמעולם לא נשלח ..
זה ממש נגע בי ונתן לי רעיון, אני אזרום עם מה שיצא חשבתי רק על התחלה וסוף אז זה ספונטני D:
המכתב
היא הכניסה את הפתק למעטפה, סגרה אותה ושמה מדבקת פרפר.
את המעטפה החליקה לכיס, פתחה את החלון חסר הזכוכית וקפצה החוצה.
שיערה הסבוך נתקע בענפים העירומים שעל העץ שלא ידעה מהו, היה זה סתיו קריר אך לא מדי.
בשמחה היא הלכה לה בשביל שבו בלכה ב-9 שנים האחרונות. היא למדה ללכת בגיל שנה בדיוק. בשביל הזה, עם שני ההורים שלה.
לפני מה שקרה....
לא, היא לא תחשוב על זה עכשיו, זה לא מתאים.
לא כולם סובלים, וגם היא לא תסבול. אמא שלה נאנסה, אבא של הפך לאלכוהוליסט, אבל זה לא מה שיקרה לה. לה יהיו חיים טובים.
היא חשבה עליו שוב- על הנער שאהבה. הוא בן 12, אבל מתנהג אליה אחרת מבני גילו. הוא טוב אליה. הוא מתנהג אליה אחרת מכולם, לא אכפת לו שהוריה מסוכנים, שאביה שיכור תמידי ואימה הפכה לאשת זנות בעקבות האירוע שהיה לה. לרובין הייס לא היה אכפת, הוא אהב להיות בחברתה, והיא אהבה את חברתו. הוא צחק מכל בדיחה שלה, התעניין בכל סיפור וויתר על כמה מחבריו למענה. ועל כך אהבה אותו.
היא כמעט ראתה את הכביש שבקצה השביל, אבל לפתע ידיים גדולות, קרות ומחוספסות תפסו אותה חזק מאוד. הידיים של אבא.
אימה עמדה מולה, בין העצים, צווחת משהו הדומה ל״אל תפגע בילדה שלך״, כי למרות הכל היא אהבה אותה. בסך הכל, היא היתה רגילה לזה, אביה שיכור ועושה זאת די הרבה, פעם כמעט אנס אותה אך אימה עצרה בעדו. אבל הפעם זה היה שונה. אימה נראתה לחוצה מאוד, מפוחדת. היא צרחה וצווחה כל כך הרבה, והוא ניסה להשתיק אותה. הילדה הקטנה שלהם לא אמרה דבר. היא החזיקה בידה את המכתב, שבו נכתבו שלוש מילים בכתב הכי יפה שיכלה לכתוב- אני אוהבת אותך. היא היתה בדרכה לתת אותו לאימו של רובין הייס, מכיוון שהתביישה לתת אותו בעצמה. ״תסתמי את הפה שלך, זונה מטומטמת! זה מה שתקבלי על זה שהבאת כל כך הרבה גברים הביתה, מה את חושבת שאני מפגר?! את העבודה המחורבנת שלך תשאירי במועדון, הבאת אותה הביתה זה אומר שאת נהנית מזה, לא נאמנה לבעלך!!! זה מה שתקבלי! אני אהרוג את הילדה העלובה שלך, כי את לא שומרת על הגוף שלך לי! רק לי מותר, שמעת!? מעכשיו את רק שלי, זה ילמד אותך לקח!!!״ אביה צרח. בקולו ניכר השיגעון שלו, וריח חריף של אלכוהול מילא את האוויר סביבו. ״אל תפגע בה, רובין! היא הבת שלך!״ הדהדה צרחה נשית ברחבי החורשה. גם לאביה קוראים רובין. כמה אירוני. המכתב עם מדבקת הפרפר עדיין נח בידה הרזה מדי. היא שתקה, כל הזמן הזה שתקה.
בן רגע הבינה למה אימה נראתה מבועתת כל כך. אביה אחז בידו סכין. הרבה פעמים איים על חייה, אבל הפעם גם התכוון ליישם את תוכניתו. היא נחרדה. הצרחה של אימה הדהדה שוב בין העצים, אבל הפעם היתה זו צרחה מבועתת. היא הרגישה משהו מוזר בבטנה הקטנה. היא הביטה במקום מספר שניות, ואז הביטה באביה.
לעיתים נדרש רק מבט אחד כדי להבין מה האדם חושב. אביה הביט בה בבהלה. הוא לא האמין שעשה זאת. הילדה הביטה בו בעיניה החומות, המבריקות, הדומעות. הכאב החל לחדור. מתוך הכאב, הפחד והבהלה, היא שלפה מריאותיך שלוש מילים בעלות משמעות רבה מנשוא-״אני אהבתי מישהו...״ לחשה. היא נחתה על הרצפה. לאט לאט הכאב נמוג, והיא לא הרגישה דבר. הבכי של אימה היה הדבר האחרון ששמעה, ומבטו הכואב של אביה היה הדבר באחרון שראתה.
באותו הערב, כשהמשטרה חקרה את הגופה, הרולד הייס היה זה שנשלח לבצע את המשימה. הרולד הייס, אביו של רובין הייס.
המראה של הילדה בת העשר, עם כתם דם גדול בבטנה ומראה שליו מדי על פניה, העלה בו דמעות. הוא חקר את הגופה, חיפש חפצים חשובים...
המשפט שבכותרת יכול להיות מאוד נכון, תלוי באיזו תמונה מדובר D:
למשל, תמונה של סבתא שמחזיקה שתיים מנכדותיה, שתי שמנמנות בובתיות בנות -3+
או אולי תמונה של בחור שסיים קורס קצינים, ואחותו הקטנטונת גונבת את כובעו הלבן והוא "מחפש" אותו... (אחת התמונות האהובות עלי שלא אשכח בחיים!)
יכול להיות שאפילו תחשיבו תמונה משפחתית לכזו.
אבל בעצם, היום אני רוצה לדבר על נושא טיפה אחר- סיפורים לתמונות. הרעיון עלה לי היום בראש, יום די נחמד ולא קר מדי, וחיפשתי כמה תמונות באינטרנט (חיפוש קצר של מילות מפתח) וכתבתי להן סיפורון, לכל אחת מהן.
1000 מילים לכל היותר.
סיפור 1: היער
אני ילדה של יער. תמיד הייתי, ותמיד אהיה. היער הוא המקום הטבעי שלי, תרתי משמע. אני גרה בסוג של כפר קטן, כמה בתים ובאר, וכל יום אני מבלה ביער. אומנם אני בדרך כלל לבד, אבל החיות מספקות לי עניין: מדי פעם אני רואה ציפורים צבעוניות, יצורים פרוותיים ובעיקר- לטאות. פעם גם חשבתי שראיתי יגואר, ורצתי בבהלה הביתה.
יש נחל בקרבת מקום, אבל אי אפשר להתרחץ בו בגלל הפיראנות, יצורים מבחילים מסוכנים ומפחידים מאוד. ליד הנחל יש המון עצים, כצפוי, ועל גזעיהם גודל תחב ירוק שבאור השמש משווה למקום מראה של עולם פיות.
אמא שלי סיפרה לי על פיות כשהייתי קטנה, ומאז בכל פעם שאני ביער אני מדמיינת שאני בעולם שלהן. עולם הפיות יפה כל כך עד שלעיתי אני רוצה לפרוץ בבכי. בדרך כלל אני רק משתרעת על העשב הלח, צופה בצמרות העצים הגבוהות ומתפללת ששום נחש לא יכיש אותי, מה שקרה לי- פעמיים. מזל שיש לנו טיפול נגד בכפר, לעת הצורך...
בגיל 10 מצאתי גוזל של תוכן, שככל הנראה ניסה לעוף ולא הצליח. ניסיתי לעזור לו, והוא השתקם והתעופף לו משם. אמא שלי אומרת שזה לא יכול להיות, כי תוכנים הם ציפורים נדירות שלא מתרועעות הרבה בקרבת בני האדם, אבל אני בטוחה שהתוכן שבא לבקר אותי מדי פעם הוא התוכן שעזרתי לו, מכיוון שיש לו את אותו כתם כתום-אדום לא במקום, קרוב לעין.
היער הזה הוא הבית שלי, אני אוהבת אותו כאילו היה אבי, ובעצם בו נולדתי. כשהייתי בת 7, נשבעתי שלא אעזוב אותו לעולם, ואני עדיין מאמינה בשבועה הזו בכל ליבי. היער הזה הוא מקום שאסור לעזוב. כאן נולדתי, וכאן אמות.
סיפור 2: מדבר יהודה
הלכתי, והלכתי, והלכתי, וזה לא נגמר. השמש החמה כבר היתה באמצע השמיים, לכן הנחתי שכבר צהריים. איך, איך יכולתי לאבד אותה? מזל שיש לה מים. ואוכל.... לי אין, אבל העיקר שלה יש. אני גם ככה בקושי אוכל. במדבר כזה, אם הולכים לאיבוד אי אפשר למצוא את הידיים ואת הרגליים, והווקי טוקי לא עובד. מצא לי זמן שיגמרו הסוללות. ואת הטלפון הנייד שלי, כמובן, איבדתי. אבל איך יכולתי לאבד בן אדם? אם אחזור שוב הביתה, אני לא מתכוון לספר לאמא שום דבר. אולי רק שאיבדתי את הטלפון, ואז יקנו לי סוף סוף אחד נורמאלי. אני מפגר, אני מטומטם, אני מתנהג כמו ילד קטן, אני מבולבל, אני... אני מבוהל... מתוסכל... עייף, ואולי גם... מפוחד.... זאת הפעם הראשונה שבאמת פחדתי, ופחות על עצמי אלא יותר עליה. כבר התרגשתי פעם, נלחצתי, הייתי עצוב מתוסכל ומעוצבן, אבל לא פחדתי, לא ברמות כאלה. פחדתי שאני לא אראה אותה שוב...
שני נערים בני 17 שיצאים לקאמפינג במדבר יהודה, עם עוד כמה אנשים. יצאנו לטייל לבד, ופתאום היא נעלמה. או שאני נעלמתי. היא בטח מפחדת, אולי חושבת שקרה לי משהו... אולי קרה לה משהו..! כל הזמן הזה הלכתי, אבל ברגע שהמחשבה הזאת חלפה בראשי, התחלתי לרוץ. חשבתי שאני הולך בחזרה, אבל בעצם לא ידעתי. היה לי מצפן, לפחות זה עזר... בערך. איפה היא? חייב למצוא אותה! חייב למצוא אותה... התחלתי לבכות. נער בן 17, רץ באמצע המדבר, צהריים, תיק על הגב, מזיע כמו שני חמורים וחצי, בוכה. מחזה מוזר, רק שלא היה שם אף אחד כדי לצפות בו. היא טובה בניווט, אולי תגיע למחנה. העיקר שהיא תהיה בסדר...
רצתי המון זמן, כנראה שעה, נופל וקם, שוב ושוב. ואז ראיתי אותה. היא התעסקה עם הפלאפון החדיש שלה, נראית מבוהלת ומתוסכלת לפחות כמוני. יופי, היא בסדר, הטלפון שלה עובד, ומצאתי אותה. רצתי מהר יותר, וכשהיא קלטה אותי היא רצה אלי. ממש מחזה מדהים. הקלה, ממש הקלה גדולה. אין לי אף מילה אחרת לתאר את זה... התחבקנו, בוכים כמו תינוקות. היא כבר התקשרה לתגבורת, שימצאו אותנו, משהו שקצת קשה לעשות.
שוב עמדתי מול מדבר לא נגמר, חול אינסופי, ללא ידיעה היכן אני בדיוק. אבל לפחות היינו שם שניים.
סיפור מספר 3: פריז, עיר האורות
פריז היא העיר שלי, אפילו שאני לא גרה בה. אני גרה בפרוור קטן שבקרוב יבלע על ידי גורדי שחקים ואנחנו נעבור למרכז העיר. אני אוהבת את פריז יותר מכל עיר בעולם, וכבר ביקרתי בהמון. הייתי בלונדון, בברלין, בטוקיו, ברומא (המון!) באתונה, סינגפור, וינה, ניו דלהי, ביג'ינג, ניו יורק סיטי, וושינגטון די-סי ועוד המון ערים חשובות בעולם, אבל לא ראיתי באף מקום עיר כמו פריז. יש כאלה שעירם היא ניו יורק, עיר החופש והכל, אבל אני מרגישה חופשיה בעיר האורות, עיר האהבה, אהת הערים המבוקשות בעולם, זה הבית שלי, ואין לי אחר. בלובר ביקרתי עשרות פעמים, באייפל עוד יותר. מקרונים הם הממתק האהוב עלי, ובאגט הוא המאכל. ג'יזל הוא שמי, חובשת כובע ברט צרפתי, ואכן מציירת ברחובות העיר בחופשות. צרפתית אני יודעת בקלות, עם זאת מעט ספרדית, הרבה איטלקית, גרמנית לא מזיקה, ואנגלית מתגלגלת. אני צרפתיה גאה, יש יאמרו מתנשאת, אבל את פריז שלי אני אוהבת. לא סתם עיר האהבה קראו לה, יש לי חבר כבר 3 שנים, אותו הכרתי באייפל, סמלה של עירי. עיר האורות הוא השם המלא, שכן בלילות פריז מלא באור וחן. אורות הם דבר מרכזי בעיר, ואנו התושבים מבליטים אותם מאוד, כדי שכל העולם יראה עד כמה עירנו מיוחדת.
אורות, אור, זהו דבר טוב וזך. אני בת 16, אומנם צעירה, אבל בכל בירות העולם המערבי כבר הייתי, גם במזרח הרחוק ביקרתי, אבל עיר כמו פריז לא ראיתי. וכאשר אותה עזבתי, התגעגעתי כל כך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
