*קטע זה אינו מתייחס לאדם מסויים וגם לא לי*

הבטתי במראה עוד פעם אחת אחרונה לפני שיצאתי.

זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי ללבוש בגדים שמתארים את האני האמיתית.

אני תמיד מתכסה בכובע הסווטשירט שלי, עם אוזניות, שלא יציקו או יפריעו לי בדרכי.

תמיד רציתי ללבוש בגדים צבעוניים, עליזים, שיראו מה אני אוהבת באמת, מי שאני באמת.

אני לא דיכאונית, אני אופטימית, אבל אחרים לא אוהבים את זה. הם מעדיפים שאהיה אומללה יותר מהם, ככה לא ירחמו עליהם.

אבל היום לא, היום אני לובשת בגדים שאני אוהבת- חולצה אדומה-כתומה, ג׳ינס קצר וכחול, גרביונים צהובים, עליונית ירוקה ונעליים ורודות.

זו אני, זה הטעם שלי, ולא אכפת לי מה יחשבו עליו. נמאס לי להיות הבובה האומללה והמדוכאת של כולם, כי אני לא כזאת.

לקחתי את הילקוט התכול שלי, נישקתי את אימי שנראתה המומה, ויצאתי לדרכי.

חשבתי על זה כל הלילה הקודם, והגעתי למסקנה:

מה אכפת לי? מה אכפת לי מה יגידו אם אצא ככה מהבית?

 רעש, רעש חזק נשמע. אני קפאתי במקומי, נותנת לגופי להיטלטל ולפגוע שוב ושוב בדפנות המכונית הענקית, מכונית של משפחה מרובת ילדים. אני לא אברח, או אצרח, או אבכה כמו בפעם הראשונה. אני לא תינוקת. אני אשאר בהכרה. אני לא אתעלף. אני אעזור להם. אני.... מעולפת.

חסרת אונים.

באותו היום, אבא החליט סופית לשלוח אותי לפנימיה. הוא לא יכול לטפל בשבעה ילדים לבד. הוא חייב לשלוח את שלושתנו, אותי ואת אחיי התאומים, לפנימיות. שונות. אני אפרד מאחיי בני ה13, מארבעת אחיי הקטנים שאימם עזבה אותם וברחה לאמריקה, מאבי המסור שלא עזב אותי לרגע מאז התאונה הראשונה שבה אמא נכנסה לקומה.

והיא אף פעם לא יצאה ממנה...

7 שנים היא שכבה, מחוסרת הכרה, בבית החולים, עד שנקבע מותה. התאונה הראשונה היתה נוראה. אני ואמי נכנסנו לקומה, הייתי בת 5. אני חזרתי לעצמי אחרי שלושה חודשים, אבל אימי נשארה במיטה. אני בקושי זוכרת אותה...

אני, בתור האחות הגדולה, תמיד ניסיתי לשמח את אחיי. כשהיינו קטנים, הייתי לובשת בגדים צבעוניים ככל האפשר ומופיעה מולם. הם היו נהנים, ואני גיליתי כמה אני אוהבת להתלבש שונה, להיות שונה.

אני לא כמו כולם, אני שונאת להיות כמו כולם. אני מקווה שהשותפות בחדרי יהיו מעניינות, שונות, כי אני לא אוהבת להתחבר לאנשים רגילים מדי.

בתאונה השניה, ראיתי ניצוץ מוזר בעיניו של הפוגע, לפני שהתעלפתי. הוא לא נראה מודאג, והוא נראה לי מוכר. מאוד מוכר...

אבל זה הרי לא יכול להיות, זה בלתי אפשרי שאותו נהג יפגע בנו פעמיים!

 כשהגעתי לפנימיה, היה שם שקט מדי לטעמי. חיברתי את האוניות לMP שלי ושמעתי מוזיקה... דחפתי למגירות צעיפים וגרביים, וגם חומרי ציור וצביעה. זרקתי מתחת למיטה קנבסים לבנים מדי,

וקיוויתי שאוכל לצבוע את הקיר שליד מיטתי, כמו שעשיתי בבית. 

קיוויתי שיהיה הרבה רעש, כמו בבית.

קיוויתי שאני אוכל לשמוע כמה מוזיקה שאני רוצה, כמו בבית.

קיוויתי שאני אנשק כל יום את תמונתם של אחיי, כמעט כמו בבית.

קיוויתי שיהיה לי טוב, כמו שהיה בבית. עד שנולדו התאומים ואמא שלהם עזבה אותם.

רצתה המון ילדים, בסוף השאירה את כולם לאבא שלי... לא שאני לא אוהבת אותם, הם פשוט בעייתיים בשביל אבא שלי...

אב חד-הורי לשבעה ילדים. זה לא צחוק...

הוצאתי מהמגירה בחדר הפנימייה הריק סקצ׳בוק קטן, והתחלתי לצייר.

בפעם הראשונה בחיי, ציירתי בשחור ולבן.

יצא קצת ארוך... אבל לא נורא :)

זה למשחק או תחרות, איך שתקראו לזה, בבלוג  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=758442&blogcode=13073944

אשמח לתגובות.

20.2.2012

בעוד שעתיים הוא יצא. שעתיים. הרגע שלו חיכיתי שנתיים שלמות, יגיע בעוד שעתיים.

20.2.2010

"פסק הדין הוא שנתיים מאסר לנהג הפוגע ללא חנינה, ושלושה חודשי עבודות שירות לגברת רין שהיתה מעורבת בתאונה".

זה היה פסק הדין של השופט לגבי תאונת דרכים שאירעה לפני כחצי שנה, תאונה בה בעלי הטרי דרס הולך רגל חסר בית.

15.8.2009

"דווין, תדליק את הרדיו." ביקשתי מבעלי. הרגשתי מוזר לקרוא לו בעלי, שכן התחתנו לפני חודש וחצי בלבד, אבל היינו ביחד מעל חמש שנים. דווין הדליק את הרדיו במכונית שהוריו נתנו לנו לכבוד החתונה, הוריו "טחונים" בלשון העם, "עשירים כקורח" בלשון גבוהה. הם קנו לנו מכונית עם גג פתוח.
נסענו באיזור שומם כל כך, אני שיכורה במקצת, הרשינו לעצמינו להשתגע. אני השתגעתי קצת יותר מדי. הייתי בת 24 וחצי, רק התחתנתי עם בחור בן 27, והייתי בעננים. מתוך משחק, הסתרתי לו את העיניים במהלך הנסיעה כמה וכמה פעמים, הוא האט את הנסיעה בכל פעם כזו, ואני צחקתי כמו מופרעת. "בסוף אני עוד אדרוס מישהו!" קרא לעברי, אך אני צחקתי ועניתי, "את מי תדרוס, חמוד שלי? דורבן שיחצה את הכביש ברגע הלא נכון? אין פה אפילו הומלסים!"

נכתב לתחרות כתיבה הזאת.

בלי קשר לסיפור הנוכחי, שיצא לי בערך כמו סיפור בהמשכים... א,ני משתתפת בעוד תחרות כתיבה... איכשהו אני משתתפת בשלוש :)

אז בתחרות ״הערפדים של ישראבלוג״ היה צריך לכתוב סיפור על איזשהו כפר, עיר, ישוב, שיש עליו איום של יצור בדיוני- שד, מכשפה... או משהו בסגנון, וצריך לשלוח גיבור להלחם בו.

אז...

אני מפחד

אני יצרתי אותו. אני יצרתי אותו, ועכשיו אני צריך להלחם בו.

זה הרי ברור שלא כל המחשבות של אנשים הן חיוביות, אבל שלי קודרות במיוחד, אז אני צריך להלחם בו. ואני חייב לנצח.

לפני 5 שנים, גיליתי שיש לי ״כישרון״ מיוחד, כישרון ליצור יצורים ממוחי. להוציא את רגשותיי החוצה. יש לי בבית אוסף של יצורים מוזרים ומשונים, שעשויים מכל המחשבות המתוקות שלי.

אבל כמובן שדווקא לי, בחור עם כישרון שכזה, יש כל כך הרבה מחשבות נוראיות. פחדים רבים. ובנוסף להכל, אני אגורפובי. אני מפחד לצאת מהבית. איך הם מצפים שבחור בן 18 וחצי שיש לו אגורפוביה יצא וילחם בכל הפחדים, האכזבות, השגעונות והכעסים שהצטברו במהלך חייו ליצור אפל וזוועותי?

אני מפחד. הפעם באמת. למה העיריה החליטה שאני צריך לנצח אותו?!

הנה אני, בחוץ. יצאתי מביתי, יצאתי מגבולות עירי, אני נמצא בפתחו של יער עבות במיוחד. 

שמעתי רחש מאחורי, רחש קליל אך מבעית במיוחד.

ואז שמעתי צרחה. הסתובבתי במהירות, וראיתי את הקורבן הנוכחי שלו. אמא שלי.

הוא תפס את אמא שלי, האדם היחיד בעולם שאי פעם אהבתי. אני מפחד...

לא! אסור לי לפחד! זה גורם לו להיות חזק יותר...! אני חייב להצליח, חייב, חייב, חייב...

צרחה נוספת, הפעם היא לא היתה של אימי. פקחתי את עיניי אשר נעצמו מבלי ששמתי לב, וראיתי את הצל הגדול, שבו אימי נאבקה, מחליף צבעים- ירוק כהה, בורדו, שחור, לבן...

עשן סמיך שמורכב מכל מה שרע, מכל מה שרע בי. אסור לי להפסיד. אסור לי לפחד...

צרחה איומה נוספת פילחה את האוויר, היצור הגדול, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, דעך.

ואני, התחלתי לשמוח. בפעם הראשונה מאז שגיליתי את כוחי, שמחתי. זה חיזק אותי, החליש אותו. ואז שמתי לב שהעננים שמעליו מסתחררים, נראה כאילו הם תוקפים אותו. הוא דעך, עד שנעלם. כאילו מעולם לא היה קיים.

ואז ראיתי שוב את אימי. שרועה על האדמה. כל מה שאי פעם היה לי חשוב, נעלם והתפוגג. הבטתי ביצורים הקטנים שליוו אותי, יצורי האושר שלי, דועכים ונעלמים.

עולם בלי רע, איך יהיה בו טוב?

לא עיכלתי את המצב, לא הבנתי שאני לא אדבר יותר עם אמא שלי, לא אחבק אותה או אבכה על כתפה.

צל קטן הופיע ליד עצי היער, צל שחור שנראה כאילו אין לו סוף. צל שאומר רק דבר אחד.

אני מפחד. 

יום שישי, ה- 20.7.2012 - היא

נלי לבשה את חיוכה המתוק והעדין, ופתחה את הדלת בעדינות. לורה קפצה עליה עם כל השרשראות, הכובע, התיקים והאביזרים האחרים שניתלו והשתרבבו מגופה בגמלוניות. היא נישקה אותה אינספור נשיקות, שאלה אינספור שאלות וגרמה לכך שלרגע אחד נלי כמעט לא חשבה על דילן. אבל בין הנשיקות לחיבוקים, היא הבחינה בנער הגבוה שעמד מאחורי לורה, וליבה שוב פעם בחזקה. רייבן הקטנה עזבה את ספרה ורצה לקראת לורה. לורה חיבקה אותה והביטה בבית, שמה לב לתמונה חדשה של נלי שהיתה תלויה על הקיר בסמוך למטבח. אימה של נלי היא צלמת מקצועית, ולכן מאז שבנותיה נולדו היא מצלמת אותן ותולה את תמונותיהן על הקירות. ״אריקה! איזו תמונה יפה!״ קראה לורה כשראתה את אריקה, אימה של נלי, יורדת במדרגות. 

״היי מותק! מה קורה מושלמת שכמוך?״ קראה לינה וחיבקה את נלי. נלי צחקקה, היא ידעה שלינה אוהבת לתת מחמאות לאנשים, אבל רק כשהיא מתכוונת לכך. היא החמיאה לה על הבגדים, השיער, ובכללי על המראה החיצוני. היא אמרה לה שהיא צריכה לדבר איתה, והן כבר ימצאו את הזמן ביממה הקרובה לשיחה אישית ביותר. לינה תמיד עשתה את זה כשהיא פגשה את נלי, הן היו חברות קרובות מאוד אף על פי שיש ביניהן שנתיים הפרש בגילאים.

לינה עברה על פני נלי והתקדמה לכיוון המטבח. דילן נכנס, וחיבק את נלי. נלי חיבקה אותו בחזרה, מרגישה את ידיו הרכות עוטפות אות גופה, והיא לא רצתה לעזוב לעולם. אחרי שהם התנתקו, היא אמרה בקול רופף ״התגעגעתי..... התגעגעתי אליכם!״, היא לא רצתה להשמע דביקה, אך קולה הפך לא יציב והיא השתנקה למראה עיניו המדהימות, עיניים שהיו גם ללורה וללינה, עיני טורקיז שנראו כמו ים גועש.

אחריו נכנס הרולד, שנראה כמעט כמו בנו, אך עיניו היו חומות וגופו מעט שמנמן. הרולד לא חיבק את נלי בגלל עומס התיקים שסחב, אך אם היה יכול, הוא היה עושה זאת.

ארוחת הצהריים היתה נהדרת, כצפוי מאריקה, וכולם צחקו ונהנו. נלי לא הפסיקה לחשוב על דילן, על כמה שהוא יפה, על כמה שאכפת לה ממנו, על כמה שהיא אוהבת... אוהבת אותו?

המשפחות יצאו לטיול צהריים קצר, בשדה שליד העיירה של נלי. רייבן ולינה רצו קדימה, האמהות פטפטו להן בנחת, הרולד טייל עם ארנולד כלב התחש, ונלי הלכה לצידו של דילן. בהתחלה הם צחקו על אמהותיהם, אחר כך היתה שתיקה.

 ״תגידי...״, התחיל דילן לשאול.

 ״להגיד מה?״ שאלה נלי, כמהה להתחיל שיחה עימו, לדבר על משהו, כל דבר, רק לדבר איתו.

״א.. אבא שלך.. עזב לגמרי..?״, דילן היסס, הוא לא רצה לפגוע בה. 

״לא שמעתי ממנו שנתיים וחצי, אני משערת שכן. בהתחלה עוד היה לנו קשר, אבל אני חושבת שהוא עבר ל... ללאס וגאס...״, היא השפילה את מבטה. אף פעם לא היו לה יחסים טובים מאוד עם אביה, אבל כשהוא עזב הוא בכל זאת היה חסר לה. דילן לא ענה, הוא לא באמת ידע איך זה מרגיש כשאבא שלך עוזב אותך, אבא שלו היה קרוב אליו תמיד. הם שוב הלכו בשקט.

״היי, רוצה שנלך למקום ממש מדהים? הוא נמצא בתוך השדה, הוא נוצר מהגשמים ועכשיו זה ממש כמו אגם קטן...״ הציעה נלי. היא התחילה להשתעמם מהטיול המתמשך, ורצתה לקדם את יחסיה עם דילן... אפילו קצת.

 ״ברור״, זרק דילן, והם התקדמו לעבר שביל צר ולא מוגדר. הם צחקו כל הדרך, נלי הורידה את נעליה והחלה לרוץ, דילן אחריה. היא עצרה בפתאומיות, ודילן נתקע בה וצחק. הוא הביט לרגע בבריכת המים הזעירה שנוצרה במקום, ואז פניו פנו לכיוון פניה של נלי. הם התקרבו, שפתיו רפרפו על שפתיה, היא יכלה להרגיש את חום גופו עובר אל שלה. היא התרגשה מאוד, היא חיכתה לזה זמן רב כל כך... אך מרוב התרגשות מעדה אחורה. זו כמעט היתה נשיקה...

כמעט.

אשמח לשמוע את חוות דעתכם :)