טוב.

אז באופן כללי זה מרגיש מגוחך ועצוב ודבילי, כן? לא כתבתי בלוג (או כל דבר, למען האמת. אני מאוד עקבית בלהפסיק דברים שאהבתי לעשות) די הרבה זמן. למעשה, הבלוג האחרון שלי היה אולי לפני חמש שנים, ואני עדיין מרגישה בת חמש עשרה כשאני כותבת את זה. איך לעזאזל מתחילים פוסט ראשון? יש איזה חוקים, בטח. כמו דייטינג או משהו. אתה מציג את עצמך בצורה יפה ומנכס לעצמך תכונות טובות ומקווה שאנשים יישארו מספיק זמן כדי להכיר אותך.

תמיד הייתי גרועה בזה. גם קריירת חברויות האינטרנט שלי די הפסיקה בגיל ארבע עשרה. נראה לי שזה כי אז התחילו להיות לי חברים אמיתיים (כאלה שיוצאים לשתות איתם ולרכל איתם והם משלמים לך על קפה לפעמים ואתה משלם עליהם ולא אכפת לך. זה תמיד מרשים אותי לחשוב שיש לי כאלה), וחוץ מזה - זה תמיד הרגיש כאילו אני מנסה להיכנס לאיזו קליקה. חבורת אנשים בפורום שמדברים אחד עם השני כמה חודשים או שנים כל יום ומכירים אחד את השני ממש טוב ויש להם אפילו כינויים אחד לשני והכל, מה זה להוסיף פוסט "חדשה" פתאום. צריך להיות ממש קול בשביל דברים כאלה, כדי. אני לא מאוד קול. ואם לא רוצים אותי במקום כלשהו, אני די מבינה את הרמז והולכת. כנראה שבאיזשהו שלב הפסקתי להתאמץ קצת.

כלומר, אל תבינו אותי לא נכון. אני בסך הכל אחלה בחורה. אני חברותית ומגניבה והכל, אני מניחה. אבל האינטרנט הוא מקום די קשה פשוט כי אף אחד לא יודע מי אתה, והרבה יותר נוח לשפוט ולא לחבב אנשים ע"פ הדעות שלהם ואיך שהם כותבים או סתם כי מתחשק לך, כי אין לזה השלכות. אנחנו כולנו כינויים ותמונות פרופיל שגרים במקומות רנדומלים על הגלובוס. לפעמים כולם שוכחים שאנחנו בני אדם מאחורי זה. אני עדיין חושבת שאנשים עם דקדוק קלוקל הם טיפשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים שופטת אנשים הרבה יותר משמגיע להם. אבל ככה זה. יש לי חברים שאני מסרבת לדבר איתם בוואטסאפ כי אני לא יכולה לקרא את גיבוב המילים שלהם בלי לתהות אם הם חולים היום. אפילו שמתי לב שהכתיבה שלי נהייתה עצלנית בסמסים. שום סימני פיסוק ולפעמים אפילו חוסר מוטיבציה להרכיב משפט הגיוני. הכל רק רצף מילים ארוך עם איזה סמיילי באמצע. אולי גם עליי חושבים שאני קצת מטומטמת אם לא מכירים אותי.

מה שמוביל אותנו למה-אני-עושה-פה-בכלל.

הכל התחיל כי קמתי בשבע בבוקר ולא היה לי מה לעשות כי נגמרה לי הסוללה בטלפון ואיבדתי את המטען, אז התחלתי לחטט באיזה אתר שחברה אמריקאית שיתפה בפייסבוק ולקרא מאמרים כדי להעביר את הזמן. כמו כל שיטוט הארדקור באינטרנט בסופו של דבר (מעבר להמון עצות ומאמרים שימושיים כמו '13 פרטי לבוש שאת חייבת בארון', 'איך למצוץ טוב', 'חמישה סימנים שהוא בקטע שלך' ודומיו - גאד אני יודעת. אני בחורה ואני אוהבת לצרוך זבל. זו בעיה מוכרת ואני מתמודדת איתה יום יום) הגעתי גם לתורי דעות פמיניסטים ושוביניסטים ואנקדוטות קצרות וחמודות וסיפורי חיים מקסימים של אנשים שהם בטח די מדהימים ושלעולם לא אפגוש.

ואז זה הכה בי. לא ישבתי והקלדתי את מה שאני חושבת (ואני מוכרחה לציין שאני חושבת הרבה) כבר חמש שנים. וזה הרגיש כל כך מבוזבז ומנותק. ממש אהבתי לשבת ולכתוב. להוציא את הרגשות שלי החוצה. לחשוב על רעיונות לסיפורים ולחיות בסרט שיום אחד אני אהיה איזה סופרת מדהימה של סיפורים הזויים על מקררים וחתולי רחוב. לקרא תגובות של אנשים ולהכיר אנשים מהאינטרנט וכל הדברים הזה שלא עשיתי די הרבה זמן. אולי אפילו אנשים שייקראו אותי יחשבו שאני מעניינת.

זה לא שאני לא זוכרת למה הפסקתי עם זה אז - זה היה בערך, חברות מצאו את הבלוג הממש דכאוני שלי ולא היה לי כוח להרצאות המטיפות שלהן ולנאומי ההגנה העצמית שלי (הדברים האלה הם די אותו דבר. מעין תבניות קבועות ומדכאות כאלה, לא? זה היה מייאש בזמנו. למה את לא משתפת אותנו בדברים שקורים לך, בלה בלה בלה, כי ידעתי שככה אתן תגיבו ואין לי כוח לזה, בלה בלה בלה), ולא התחשק לי כבר לכתוב ולא היה לי זמן כי הייתי מיואשת וממורמרת והייתי (וגם עדיין) די קנאית לפרטיות והשטויות שלי.

למרות הכל אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת לזה. מאוד. אז אולי אני כן אצליח להיות עקבית ופחות ממורמרת (לפחות אשתדל. אני עדיין עובדת על החלק הזה), ואולי אני די אכשל בזה. איך כל הבלוגינג הזה עובד עכשיו? עדיין יש תגובות של "בלוג יפה, מוזמנת לשלי"? אני חוששת שנהייתי ממש גרועה בכל הקטע הזה של תקשורת אינטרנט בשנתיים האחרונות.

בהצלחה לי, אני מניחה?