היום אני בחופש, שזה ממש אחלה וסבבה אבל קמתי ממש מוקדם והלכתי לגניקולוג, מה שהיה פחות אחלה וסבבה. אני חיילת, אז קפצתי לצריפין ואני חייבת לומר שאחרי שהרופא איחר בשעה אני קצת מבינה למה הבכייניות אצלינו לא רוצות ללכת לרופא נשים שם. אחרי שהוא הואיל בטובו להגיע גם ישבתי אצלו עם דלת פתוחה (ברצינות? זה לא המובן החיובי של דלת פתוחה, אתה יודע) והתמרמתי לו שהמחזור שלי בא מתי שבא לו (ובזמן האחרון, איך נאמר, לא בא לו), אז הוא אמר לי "למה את לא לוקחת גלולות?".
כן.
גלולות הן פתרון הקסם לכל בעיותיי. אמרתי לו שלקחתי יאז כשעוד הייתי אזרחית אבל אז התחיילתי ואני כבר שנה בלי וזה רק בחצי שנה האחרונה ובלה בלה בלה והפתרון שלו היה לדחוף לי אצבעות כדי לבדוק שהכל בסדר עם הואג'ינה שלי ואז נתן לי מרשם ליאז. "זה בסל הצבאי בכלל?" שאלתי, כי מהיכרותי עם הגלולות אצלינו במרפאה צריך בשביל זה אסמכתא תקציבית. הוא אמר שהוא לא יודע ושיהיה.
תודה לך, עציץ הגלולות, על הפתרון הפרקטי ביותר שיכולת לתת לי! אם הייתי רוצה גלולות הייתי מדברת עם אחד הרופאים שלי ומבקשת מרשם.
חשבתי על זה קצת אחרי שטיילתי אצל מספר רופאים בצריפין והמסקנה שהגעתי אליה היא שהם ממש לא נחמדים אלייך כי את חיילת. אני רגילה לקבל יחס אחר כי אני חובשת והרופאים שלי הם אנשים שאני שותה איתם קפה ומרכלת איתם אחר כך, ואני מבינה גם את הצד שלהם כי בשיא הרצינות, יש חיילים שממש מזיינים בשכל ולמי יש כוח לשטויות האלה כל היום. אבל זה לא קצת מבאס אותם לעשות רפואה מנהלתית כל הזמן? גלולות לזו, גלולות להיא. פאק, כאילו, זהו? אין לי וסת שלושה חודשים וזה הפתרון? למדת שבע שנים + חמש שנים התמחות ואתה אפילו לא מנסה להפוך את העבודה שלך למעניינת?
אז הלכתי וחיכיתי בתור בבית המרקחת כמו חיילת טובה וכשתורי הגיע, כמובן, הרוקח אמר לי שיש רק רופאים מסויימים שיכולים לתת את זה והרוקח לידו אמר "אסמכתא, אסמכתא, תדברי עם רופא יחידה-", ואני אמרתי "זה בסדר, אני מכירה את הנוהל, אמרתי גם לרופא והוא לא הקשיב לי", והרוקח הראשון אמר "טוב, אל תדאג, היא חובשת בX, היא יודעת את העבודה" וצחקתי כי לא הייתי עם שום סממן מזהה של הבסיס עליי, ואז צחקנו על זה שהם מכירים את כל יושבי הבסיס שלי בערך. פעם התקשרתי לברר על תרופה לאי ספיקת כליות שאחת החיילות שלי לוקחת ואחד הרוקחים שאל מהצד "מי זו, היא מבררת בשביל יואב?".*
לא כזה בא לי לקחת גלולות, גם ככה הדבר הכי מרגש שקרה לי מאז שנפרדתי מהחבר שלי היה איזה בחור שהתמזמז איתי במסיבה לפני איזה חודשיים. הייתי רוצה להגן על עצמי ולומר שהייתי שיכורה, אבל לא הייתי, וזה קצת נואש מצידי אבל ממש נהניתי מזה שמישהו זרם איתי. לא התחילו איתי בכלל בחודשים האחרונים, שזה קצת עצוב. פעם היו מתחילים איתי כל הזמן. מעניין לאן נעלם הקסם שלי.
אחרי זה הלכתי לאסוף את תעודת הבגרות שלי מהתיכון. היה מעניין לראות את המקום הזה בפרספקטיבה שונה. עבר די הרבה זמן ואני לא תיכוניסטית יותר. השתנו שם כל מיני דברים; השער עבר מקום (איך לעזאזל?) ופתחו שם איזה קיוסק, אבל בדיעבד הכל די אותו הדבר- המבנה עדיין עומד והתערוכה התחלפה וכולם קטנים ויושבים ומרכלים על המדרגות של הבמה. הייתי פעם כמוהם. כמה זמן לא עשיתי את זה, שנה? שנה וחצי?
לא התגעגעתי בכלל.
ניסיתי להזכר בשמות של מורות שהיו לי בתקופה ההיא ואהבתי אבל לא זכרתי יותר מידיי. נראה לי שדי הדחקתי את הכל. בסופו של דבר עשיתי סיבוב בחדר מורים ואת היחידה שבאמת רציתי לראות לא מצאתי. לא התחשק לי ללכת יותר מידיי אז פשוט עזבתי. כשאני חושבת על זה עכשיו זה קצת חבל, כי ממש רציתי לומר לה היי וכמה אני מעריכה אותה ושהיא המורה היחידה שאני זוכרת ואוהבת משם.
לא אהבתי את התיכון באופן כללי אבל היא הייתה, אתם יודעים, מהמורים האלה שמאמינים בך ואוהבים את מה שהם עושים וללמד ולמרות שבהתחלה היא הכעיסה אותי ואני לא הייתי התלמידה הכי נחמדה (הייתי די סנובית במהלך כל התיכון), איכשהו ממש הסתדרנו וכשישבתי חודש בבית חולה וכבר לא הייתי תלמידה שלה היא התקשרה לשאול מה שלומי. היא הייתה קצת, אתם יודעים, כמו זה. אולי בלי הכעס, אבל ככה.
קצת מוזר לי לכתוב עליה בפוסט עם ביקור אצל גניקולוג, אבל היא מורה כל כך מדהימה שאני לא יכולה אפילו לדבר על הביקור בבית הספר בלי להרגיש קצת החמצה שלא ראיתי אותה.
***
*הכל שמות בדויים, כמובן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Grieves