אני (עדיין) בחופש, וזה משאיר לי המון זמן פנוי לחוויות לא מסעירות. זה די עצוב להודות בזה, אבל בכל החופש הזה בכלל לא יצא לי לצאת עם חברים, או אפילו לראות אותם. אני חושבת שזה בגלל שעד לפני שבועיים כל חמשת סופי השבוע שלפניהם (זה כנראה המשפט הכי לא תקני אבר שיצא לי מהמקלדת) יצאתי לאנשהו והחלטתי שזה היה מספיק חברותיות לחודש אחד ופטרתי את עצמי מאינטראקציות חברתיות כאלה ואחרות מאז. אני די נמנעת מלצאת באופן כללי פשוט בגלל שאני א. חיילת ענייה וב. עייפה להחריד כל הזמן. אלה, אגב, סיבות ממש טובות למה חיי החברה שלי נראים ככה (או כמו שידיד הגדיר את זה באיזו שיחה על חיינו: "אין לך חיי חברה. החיים שלך נהיים בית-בסיס-בית ולצאת באמצע השבוע או בסוף זה עונש וסיוט ותמיד תמצא את עצמך מתחרט על זה אחר כך"), אבל האמת שזה נהייה קצת עצוב כששואלים אותי "נו, מה עשית בחופש?" ואני עונה "אההה, ישנתי וקראתי ספרים" כמו חנונית למופת.

אז היום אמא הוציאה אותי לטיול בסופר, מה שהיה מגניב כי לא הייתי בסופר כמה חודשים וזה כמו וונדרלנד קטנה של שטויות. באופן כללי אני קצת שופוהולית, אבל חסכנית על גבול הקמצנית (הדם היהודי חזק אצלי, נסתבר). אני חושבת שבגלל שאני לא מבקשת מאמא הרבה דברים (חוץ מחמישים שקלים לפני כמה ימים כי קלטתי שאני מסתובבת חודשיים עם שקל וחצי בארנק ואם חודשיים לא קרה משהו ספונטני שיבזבז לי את החסכונות זה כנראה ייקרה בקרוב) היא די זורמת על כל מיני שטויות שאני רוצה שנקנה. כמובן שלא אכלתי ארוחת בוקר כשיצאנו וזה היה פקטור די רציני במה שרציתי שנקנה, אבל מיתנתי את עצמי קצת ולא קנינו גלידה.

בכל אופן באזור של הירקות ראיתי שמוכרים קוקוסים. אני אוהבת קוקוס, אנחנו מבשלים עם חלב קוקוס ואני מכינה סחלב עם קינמון וקוקוס וכדורי השוקולד שאני מכינה הם תמיד עם קוקוס ובאופן כללי אני חושבת שקוקוס זה די אדיר, אבל אף פעם לא אכלתי את הפרי המדובר. שנים אני מציקה לאמא לקנות לי קוקוס והיא אומרת שאין לה מושג איך פותחים את זה בכלל והיא לא מתכוונת לשבור סכינים על הדבר הזה ושאני יכולה לשכוח מזה. אבל לא הפעם! מעבר לעובדה שזה היה שניים בעשר, מה שהיה טיעון לגיטימי לגמרי ללמה צריך לקנות פרי טרופי מוזר, זה גם היה פתוח (כלומר, נראה ככה) וכל מה שהיה צריך היה לחתוך את הראש של הקונוס ולפתוח את זה ולשתות. זה נראה לי מאוד פשוט, וזה אפילו בא עם קשית. קשית!

זה לא היה פשוט. לא פלא שבכל שנה שמונה אנשים מתים מקוקוס שנופל להם על הראש. הדבר הזה קשה כמו אבן. אני ניסיתי לפתוח את זה ובערך שרטתי את זה עם סכין, ואז אמא הוציאה איזו סכין עצומה וניסתה לפתוח, וניסתה, וניסתה, ובסופו של דבר עשתה לעצמה חתך די עמוק לאורך כל האצבע ולכלכה את הקרש חיתוך בדם. כמובן שהרגשתי אשמה להחריד מכל הנושא וכמו חובשת טובה עשיתי לה חבישת שטח מטורפת על האצבע וזה נראה הרבה יותר חמור ממה שזה באמת. זה לא נראה עמוק בקטע שמצריך תפרים, אבל זה לא הפסיק לדמם איזה חמש דקות למרות שלחצנו על זה אז אמרתי לה שתלך מחר לקופ"ח שידביקו לה את זה.

אח"כ היא ניסתה שוב והצליחה לפתוח את הקוקוס. הייתי ממש שמחה ואמרתי תודה ואמא אמרה, "טוב, אז תהני. למרות שלא יודעת, לי זה לא כזה טעים. בתאילנד היו מוכרים כאלה ולא התלהבתי". לא הקשבתי לאמא, כמובן, ובדיעבד הייתי צריכה להקשיב לה עוד בסופר, אבל אמרתי שאני אוהבת קוקוס וזה היה סוף הסיפור. קוקוס זה אדיר. איך אפשר לא לאהוב את זה. וסוף סוף, אחרי שאני חיה כמעט עשרים חורפים, לראשונה אני אטעם קוקוס. זה לא הריח מדהים, אבל קוקוס אף פעם לא מריח מדהים. שתיתי קצת בחשדנות, כי בכל זאת, פעם ראשונה. זה לא היה משהו. ואז שתיתי קצת יותר, והיה לזה טעם קצת מוכר, והשתהיתי שנייה וניסיתי להבין ואז הסתכלתי על אמא.

"אמא, יש לזה טעם של זרע."

אמא הסתכלה עליי לשנייה ואז על הקוקוס ואני הסתכלתי על הקוקוס ושמתי אותו על הכיור ואמא אמרה לי, שנייה לפני שהיא התפוצצה מצחוק, "טוב, אל תגידי את זה לאבא שלך, אחרת הוא לא יסכים לשתות את זה".

אני חושבת שלמדתי את הלקח שלי בכל מה שנוגע לקוקוסים ואני אמשיך לצרוך אותם בצורה לא-טבעונאית. אבל לא עכשיו. כי הקטע הזה פשוט הרס לי קוקוסים לזמן הקרוב. אני מקווה שלא לנצח.