בזמן האחרון אני מרגישה כאילו האוויר עומד. קשה לי להסביר בדיוק, אבל זה כמו להיות צופה מהצד של אינטראקציות שלא באמת אכפת לך מהן. אני מנסה לשעשע את עצמי ולצחוק עם אנשים ולנסות ליצור קשרים אבל כל מה שאני מרגישה זה מעין התפוררות כזו חסרת משמעות. אני מנסה לתפוס משהו מוחשי מספיק כדי להחזיק אותו בכף היד שלי ולהיאחז בו אבל כל מה שיש לי זה אבק. משהו חסר.

אני לא יודעת, אולי זו שגרה, או העובדה שאני קצת לבד בזמן האחרון ולא מתרגלת לזה. נראה לי שאני מן בן אדם כזה שצריך שיאהבו אותו אבל לא אוהב לאהוב אנשים אחרים. אני מרגישה שזה מיוחד כשאני אוהבת אותם. אני רוצה לשמור אותם לידי לנצח, לשיחות קטנות ולא משמעותיות ולהתאהב בהם לרגעים קטנים ואז לתת להם לעזוב אותי מתגעגעת ותלותית כי הם יודעים שהם היחידים שאני אסכים לקחת חזרה.

אבל אני לא אוהבת אף אחד כרגע וזה כואב לי.

אני מרגישה כאילו כל מה שהיה קצת מעניין בחיים שלי התרחק. מה שנשאר לי זה קליפות של החברויות שהיו לי פעם. אני מרגישה שהכל מתפרק וזה כבר קרה לי, ואני יודעת שסופים הם התחלות אבל החלק הזה של הנפילה תמיד הורס אותי.

ושום דבר לא זז.

אני משועממת. הכל משעמם אותי. משיחות עם חיילים אצלי והעבודה בבסיס והחיים בבית והכל. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אין לי מצב רוח לעשות שום דבר ואני רק יושבת ומחכה לדברים שייקרו עוד מעט. עוד מעט נשתחרר ואז נלמד. עוד מעט נעשה את זה. ואז את זה. ונטייל. ונעוף.

משהו חייב לקרות, וזה לא הגיוני שהאוויר עומד כל כך הרבה זמן. אני לא יכולה להישאר באותו המקום כל כך הרבה זמן בלי סיבה שתשאיר אותי. אני לא יכולה לסבול את ההרגשה הזו שאני לא מתקדמת ורק שוקעת ושוקעת.

אני רוצה משהו חדש ושונה. בא לי שמשהו מרגש ייקרה. בא לי שמישהו מעניין יבוא.

ואני צריכה קצת רוח שתיקח אותי למקום אחר.