בפברואר 94 נולדתי בוולפסון במשקל ממוצע ובריאה באופן כללי. הייתי זאטוטה משעשעת ויצאתי מהר אז לא הספיקו לתת לאמא אפידורל והיא לא ממש סולחת לי על זה עד היום (אם כי היא אוהבת אותי למרות זאת).

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה של חורף. מעולם לא אהבתי את הקיץ או חום באופן כללי. תמיד אהבתי לשבת בבית ולראות גשם או לצאת בגשם. אחת התמונות שהיו תלויות בבית של סבתא בזמנו, כשעוד הייתה בחיים, הייתה תמונה שלי בגיל שמונה מחזיקה כדור שלג בחרמון בידיים חשופות. אמנם חורפים של מדינות אחרות לא חוויתי (כל הביקורים הקצרים שלנו בחו"ל היו תמיד בסתיו בשביל מזג אוויר אידיאלי), אבל אני תמיד האמנתי (ועדיין מאמינה) שיש לי סיבולת מרשימה כשזה נוגע לקור.

אני חייבת שיהיה לי קר. אני מרגישה חנוקה ובלי אוויר כשחם לי. אני לא מסוגלת לנשום באוטובוס ואני נהיית חרדתית ומזיעה ומתקשה לנשום כשיש חימום ואני חייבת להוריד ממני את כל השכבות ואני נצמדת לדלתות וחלונות בשביל אוויר. הכל טהור יותר אחרי הגשם, נשטף לחלוטין והשמיים תמיד בהירים כל כך אחרי הסערה.

יש בי מעין רחמנות חדשה לאנשים בחורף. אני מתייחסת בדאגה יותר גדולה מבדרך כלל למטופלים כשהם מגיעים אליי ספוגים במים ועם חום, מכורבלים בפליז ומעיל ומתים מקור בחדר החובש שאני מקפיאה בנאמנות כי אני חייבת חלונות פתוחים כל הזמן. לפני כמה ימים כמה חיילים נתקעו מחוץ למרפאה במבול והבאתי להם את המטרייה שלי כי הם נראו כל כך אומללים בחוץ. ליוויתי כמה חיילים עם מטרייה לשק"ם כי לא היה להם איך ולי היה מקום ובימים רגילים לא הייתי יוצרת איתם אפילו קשר עין כי אני נמנעת מהחיילים אצלינו בקפדנות.

בכלל בחורף אני עם אישיות של אנשים של קיץ. אפילו תכננתי לצאת היום לשתות עם חברה (אבל היא התקפלה, או כמו שהיא תיארה את זה "אני לא חושבת שאני מסוגלת להוציא זרת החוצה בלי לקפוא מקור" וויתרתי לה), מה שלא עשיתי בערך חודש כי ממש לא התחשק לי להוציא זרת מהבית בעצמי עד לפני שבוע כשהסופה הזו הגיעה. 

אפילו התנדבתי לקנות לחם היום בבוקר, ולבשתי מעיל וצעיף וכובע וכפפות. נראה לי שהדבר שהכי מדכא אותי בצבא הוא שלא יוצא לי ללבוש בגדים של חורף שהם לא מדים. נראה לי שהבחורה האפנתית שבתוכי שרק חיכתה לחורף כדי להתלבש יפה ולהרגיש יפה בלי למות ממכת חום בוכה מחוסר ההזדמנויות לעשות את זה. בכל אופן לאחרונה אני די יושבת בבית ושותה תה ומתכרבלת בפליז. ניסיתי לקרא ספר אבל הדפים היו קפואים קצת ולא ממש שרדתי את כל הקטע הזה של אצבעות קופאות.

אני מרגישה חסרת מנוחה, כי מושלם מבחינתי לצאת מהבית ואני לא יכולה.

דיברתי עם ידיד מהבסיס מוקדם יותר היום שגם לו התבטלו התוכניות ושנינו התמרמרנו על זה שכולם יבשים וגרועים מסביב. הלוואי שהקשר שלנו היה קצת יותר משיחות אסאמאסים והיינו אולי עושים משהו ביחד היום (מאז שהוא השתחרר הוא כבר לא בא לומר לי שלום במרפאה וזה קצת שונה פתאום כי אני מרגישה שאנחנו ממש רחוקים), ונראה לי שאני קצת פחות מעניינת אותו בגלל מיליון סיבות כמו זה שהיה לי חבר כשהכרנו וזה שהוא מתמזמז עם חברה שלי אז אני בערך הידידה לימים משעממים שלו, אבל נראה לי שיש לנו מערכת יחסים של שני אנשים שמתכתבים בצ'אט של הפייסבוק בשעות לילה מאוחרות בסופי שבוע ועוקצים אחד את השני, אז אולי אנחנו לא ממש ידידים אלא יותר מופע בידור אחד בשביל השני, וזה נראה לא הולם להציע. גאד הוא היה נותן לי כאפה אם הוא היה רואה את זה. אני חושבת שגם אני אתן לעצמי אחת בעוד כמה ימים אם אקרא את זה שוב.

אני תוהה אם אני רוצה לנסות לקרא שוב ספר או פשוט לשבת עם התה והפליז מול המחשב עוד קצת ולשוטט באינטרנט או ללכת לראות טלוויזיה.

אני אוהבת את מזג האוויר הזה. הלוואי שלא ייגמר לעולם.