דיברתי עם החבר (הקודם) לפני כמה ימים. אני לא יודעת. זה היה מוכר וישן והשאיר אותי בעיקר מלאה במחשבות.

היינו ביחד שנה ומשהו בערך (אף פעם לא עקבנו אחרי תאריכים) ואני נפרדתי ממנו לפני שנה בערך, כי זה לא היה זה ואני לא סיפרתי את זה לאף אחד כי זו סיבה נוראה להיפרד ממישהו ולא רציתי להיות המפלצת. אמרתי שהצבא הרחיק בינינו, שלא הצלחתי לשמור על מערכת יחסים מרחוק, אבל האמת היא שזה לא הפריע לי שהוא היה רחוק (לא באמת) ופשוט התרגלתי כל כך לא לראות אותו שלא רציתי את המחויבות של זוגיות. אהבתי אותו, וזה לא שקר בכלל. היה לי טוב איתו ובאמת רציתי אותו בהתחלה, אבל לאט לאט זה נגמר. בכיתי כמו ילדה קטנה אחרי שנפרדתי ממנו והרגשתי נורא והרגשתי כמו המפלצת שלא רציתי להיות.

והוא לא כעס עליי. הוא לא כועס עליי. דיברנו עוד כמה פעמים לפני כי פעם בכמה זמן אנחנו עושים טלפון בגלל איזה יצר מזוכיסטי שיש לשנינו, והוא אף פעם לא כעס עליי. "אמא שלי ממש כעסה," הוא אמר לי פעם, ולגמרי יכולתי לראות את אמא שלו נעלבת ונפגעת בשמו שככה שברתי לבן שלה את הלב. ולא התכוונתי, אבל אני לא יכולה לחיות בתוך שקרים יותר וזה בסדר שלא כולם מבינים את זה.

אני לא מרגישה שנפרדנו כי עוד לא עיכלתי את זה עד הסוף. חברה אמרה לי שזה בסדר לכאוב ולהיפרד כי כשהלהבה כבה אין טעם להשאיר את הגז דולק אבל לא רציתי להיות הזאב הרע. הלוואי שהוא היה נפרד ממני, שזה היה לגיטימי בשבילי להרגיש רע ואשמה עם זה. שזה היה בסדר לסנן אותו כי אני פגועה ומסכנה או לומר מילים לא במקום כי אני זו שזרקו לכל הרוחות.

לאחרונה אני בעמדות כוח בכל מה שנוגע לאינראקציות שלי עם אנשים ואני לא בטוחה שאני מצליחה להתמודד עם זה. אני מחזיקה חוטים דקים שפעם הייתי משחררת כי חבל על המאמץ. היום אני מחזיקה בהם בכוח כדי שלא ייקרעו. אני מרגישה שאני כובלת. אותו, את החברים שלי, את עצמי. הוא אמר שהכיר מישהי חדשה אבל עכשיו כשאנחנו מדברים יצא לו כל החשק. הרסתי לו את החשק לריבאונד מזדיין. אפילו את זה לקחתי ממנו. הוא אמר שהוא אוהב אותי וזה לא הוגן. כי אני אוהבת אותו, אבל לא כמו שהוא אוהב אותי. אני לא מסוגלת לאהוב כמו שהוא אוהב אותי.

תחושת האשמה הזו יושבת לי על הראש כבר כמה ימים ואני חסרת מנוחה. דיברנו עד אמצע הלילה וגם ככה אני לא מצליחה להרדם. אני חושבת עליו הרבה יותר משהתכוונתי לחשוב עליו. אין לי ספק שהפרידה הייתה הדבר הנכון לעשות, וסירבתי גם לחזור אליו. לא כי לא רציתי, זה מפתה לחלוטין לחזור למיטה מוכרת אחרי יום ארוך במקום זר, אבל אין לי אומץ לדברים כאלה. אני שמחה שאין לי.

חברה שסיפרתי לה על זה בפרץ ייאוש שאלה אותי למה אני לא רוצה לראות אותו, ואמרתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם מתח מיני ולהזדיין איתו סתם ככה זה לא רעיון טוב בכלל. אין לי עכבות כשאני יודעת שרוצים אותי, אני מסוגלת לקחת את מה שמציעים לי. זה לא קשה. אני תמיד לוקחת את מה שמציעים לי כי לפעמים אין. זה לא בריא. ובגלל זה אנחנו לא נחזור, כי אני לא אוהבת אותך ולא היה לי טוב ואני פוגעת בך וכי ככה החלטתי וזהו.

אז די לגרום לי להרגיש אשמה. אני יודעת שאתה לא מתכוון. אבל בבקשה תפסיק.