דיברתי עם החבר (הקודם) לפני כמה ימים. אני לא יודעת. זה היה מוכר וישן והשאיר אותי בעיקר מלאה במחשבות.

היינו ביחד שנה ומשהו בערך (אף פעם לא עקבנו אחרי תאריכים) ואני נפרדתי ממנו לפני שנה בערך, כי זה לא היה זה ואני לא סיפרתי את זה לאף אחד כי זו סיבה נוראה להיפרד ממישהו ולא רציתי להיות המפלצת. אמרתי שהצבא הרחיק בינינו, שלא הצלחתי לשמור על מערכת יחסים מרחוק, אבל האמת היא שזה לא הפריע לי שהוא היה רחוק (לא באמת) ופשוט התרגלתי כל כך לא לראות אותו שלא רציתי את המחויבות של זוגיות. אהבתי אותו, וזה לא שקר בכלל. היה לי טוב איתו ובאמת רציתי אותו בהתחלה, אבל לאט לאט זה נגמר. בכיתי כמו ילדה קטנה אחרי שנפרדתי ממנו והרגשתי נורא והרגשתי כמו המפלצת שלא רציתי להיות.

והוא לא כעס עליי. הוא לא כועס עליי. דיברנו עוד כמה פעמים לפני כי פעם בכמה זמן אנחנו עושים טלפון בגלל איזה יצר מזוכיסטי שיש לשנינו, והוא אף פעם לא כעס עליי. "אמא שלי ממש כעסה," הוא אמר לי פעם, ולגמרי יכולתי לראות את אמא שלו נעלבת ונפגעת בשמו שככה שברתי לבן שלה את הלב. ולא התכוונתי, אבל אני לא יכולה לחיות בתוך שקרים יותר וזה בסדר שלא כולם מבינים את זה.

אני לא מרגישה שנפרדנו כי עוד לא עיכלתי את זה עד הסוף. חברה אמרה לי שזה בסדר לכאוב ולהיפרד כי כשהלהבה כבה אין טעם להשאיר את הגז דולק אבל לא רציתי להיות הזאב הרע. הלוואי שהוא היה נפרד ממני, שזה היה לגיטימי בשבילי להרגיש רע ואשמה עם זה. שזה היה בסדר לסנן אותו כי אני פגועה ומסכנה או לומר מילים לא במקום כי אני זו שזרקו לכל הרוחות.

לאחרונה אני בעמדות כוח בכל מה שנוגע לאינראקציות שלי עם אנשים ואני לא בטוחה שאני מצליחה להתמודד עם זה. אני מחזיקה חוטים דקים שפעם הייתי משחררת כי חבל על המאמץ. היום אני מחזיקה בהם בכוח כדי שלא ייקרעו. אני מרגישה שאני כובלת. אותו, את החברים שלי, את עצמי. הוא אמר שהכיר מישהי חדשה אבל עכשיו כשאנחנו מדברים יצא לו כל החשק. הרסתי לו את החשק לריבאונד מזדיין. אפילו את זה לקחתי ממנו. הוא אמר שהוא אוהב אותי וזה לא הוגן. כי אני אוהבת אותו, אבל לא כמו שהוא אוהב אותי. אני לא מסוגלת לאהוב כמו שהוא אוהב אותי.

תחושת האשמה הזו יושבת לי על הראש כבר כמה ימים ואני חסרת מנוחה. דיברנו עד אמצע הלילה וגם ככה אני לא מצליחה להרדם. אני חושבת עליו הרבה יותר משהתכוונתי לחשוב עליו. אין לי ספק שהפרידה הייתה הדבר הנכון לעשות, וסירבתי גם לחזור אליו. לא כי לא רציתי, זה מפתה לחלוטין לחזור למיטה מוכרת אחרי יום ארוך במקום זר, אבל אין לי אומץ לדברים כאלה. אני שמחה שאין לי.

חברה שסיפרתי לה על זה בפרץ ייאוש שאלה אותי למה אני לא רוצה לראות אותו, ואמרתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם מתח מיני ולהזדיין איתו סתם ככה זה לא רעיון טוב בכלל. אין לי עכבות כשאני יודעת שרוצים אותי, אני מסוגלת לקחת את מה שמציעים לי. זה לא קשה. אני תמיד לוקחת את מה שמציעים לי כי לפעמים אין. זה לא בריא. ובגלל זה אנחנו לא נחזור, כי אני לא אוהבת אותך ולא היה לי טוב ואני פוגעת בך וכי ככה החלטתי וזהו.

אז די לגרום לי להרגיש אשמה. אני יודעת שאתה לא מתכוון. אבל בבקשה תפסיק.

לא הייתי פה חודש.

זה לא עבד יפה עם הnew blog resolutions שלי, אבל הרגשתי בטוחה יותר להסתגר בחדר ולקרא מאשר להקליד את עצמי בסלון ולהסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. אני נורא פרנואידית ואני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אז אני מניחה שהקטע הזה שלי להשתדל לצנזר פה סיפורים שלמים כי הם מזכירים אותי או את מה שאני מסביר את זה יותר טוב, כי אני מתה מפחד שאנשים יחטטו לי בחיים.

גאד. אני לא יודעת למה זה מפחיד אותי כל כך להחשף בפני אנשים זרים, אבל המקלדת הופכת דברים לקשים יותר. פעם היה לי ממש קל לכתוב על החיים שלי, זה היה נוח להתחבא מאחורי מקלדת ולקלל ולבכות ולכאוב בשקט. פעם יכולתי להפריד.

אני רשמית מידיי אולי. התרגלתי להיות אחראית. קומפוזד. אתם המטופלים שלי ואני אגיד לכם לא ואנזוף בכם ואדחף לכם מחטים לזרוע ואדאג שלמרות שאין שום דרך אני אעזור לכם עד כמה שאני יכולה. פעם הייתי סערת רגשות מהלכת. הייתי מדוכאת. מלודרמטית, צינית, אומללה. זו לא התבגרות כי לא התעליתי על עצמי, פשוט הדחקתי את עצמי. אני לא חיה את עצמי, אני חיה דברים אחרים. הכאב אותו הכאב והבדידות אותה הבדידות והשנאה היא אותה השנאה והרגשות השליליים נשארו מה שהם. לא הפכתי לגוף חיובי, הפכתי לאדישה.

תמיד אמרו עליי שאני אדישה. בתיכון כשלא הזיזו לי דברים שלאחרים כן. כשלא היה אכפת לי. היו לי דעות חד משמעיות שלא פחדתי להתגאות בהן והייתי צינית ולא פחדתי לפגוע באנשים ולומר את כל מה שאני חושבת ולא היה אכפת לי - לא מהסביבה ולא מכלום ואפילו לא מעצמי.

פאק, אני ממש מנסה לא להפוך את זה לתיאורים שינכסו את המופנמות והסו-קולד הקרבה עצמית הדבילית שלי ויהפכו אותה למשהו חיובי. אני שונאת את זה. הפכתי כל כך פוליטיקלי קורקט שאני אפילו לא מצליחה להעביר את זה שמעצבן אותי להיות פוליטיקלי קורקט. אני רוצה להתפוצץ לפעמים, אבל כבר נשברתי כל כך הרבה פעמים ואני לא מצליחה יותר.

אני מרגישה שאני צריכה לבטוח באנשים לפני שאני מדברת איתם על עצמי. אני צריכה להרגיש שמחבבים אותי כדי שזה יעודד אותי להמשיך לחשוף עוד חלקים מעצמי. כל הדמויות בהצגה מכוערות ואני מרגישה הכי מכוערת כשאני רוקדת בשורה הראשונה. וזו תרפיה טובה, אז אני מכריחה את עצמי להמשיך, כי לא הייתי מסוגלת להתחיל את זה אם לא הייתי מכריחה את עצמי.

מעניין אם מישהו אפילו היה מחבב אותי אם הוא היה מזהה אותי על הבמה.

השתניתי בשנתיים האחרונות ואולי תמיד הייתי אדישה, אבל לפחות לא הרגשתי כל כך ריקה.