היום אני בחופש, שזה ממש אחלה וסבבה אבל קמתי ממש מוקדם והלכתי לגניקולוג, מה שהיה פחות אחלה וסבבה. אני חיילת, אז קפצתי לצריפין ואני חייבת לומר שאחרי שהרופא איחר בשעה אני קצת מבינה למה הבכייניות אצלינו לא רוצות ללכת לרופא נשים שם. אחרי שהוא הואיל בטובו להגיע גם ישבתי אצלו עם דלת פתוחה (ברצינות? זה לא המובן החיובי של דלת פתוחה, אתה יודע) והתמרמתי לו שהמחזור שלי בא מתי שבא לו (ובזמן האחרון, איך נאמר, לא בא לו), אז הוא אמר לי "למה את לא לוקחת גלולות?".

כן.

גלולות הן פתרון הקסם לכל בעיותיי. אמרתי לו שלקחתי יאז כשעוד הייתי אזרחית אבל אז התחיילתי ואני כבר שנה בלי וזה רק בחצי שנה האחרונה ובלה בלה בלה והפתרון שלו היה לדחוף לי אצבעות כדי לבדוק שהכל בסדר עם הואג'ינה שלי ואז נתן לי מרשם ליאז. "זה בסל הצבאי בכלל?" שאלתי, כי מהיכרותי עם הגלולות אצלינו במרפאה צריך בשביל זה אסמכתא תקציבית. הוא אמר שהוא לא יודע ושיהיה.

תודה לך, עציץ הגלולות, על הפתרון הפרקטי ביותר שיכולת לתת לי! אם הייתי רוצה גלולות הייתי מדברת עם אחד הרופאים שלי ומבקשת מרשם.

חשבתי על זה קצת אחרי שטיילתי אצל מספר רופאים בצריפין והמסקנה שהגעתי אליה היא שהם ממש לא נחמדים אלייך כי את חיילת. אני רגילה לקבל יחס אחר כי אני חובשת והרופאים שלי הם אנשים שאני שותה איתם קפה ומרכלת איתם אחר כך, ואני מבינה גם את הצד שלהם כי בשיא הרצינות, יש חיילים שממש מזיינים בשכל ולמי יש כוח לשטויות האלה כל היום. אבל זה לא קצת מבאס אותם לעשות רפואה מנהלתית כל הזמן? גלולות לזו, גלולות להיא. פאק, כאילו, זהו? אין לי וסת שלושה חודשים וזה הפתרון? למדת שבע שנים + חמש שנים התמחות ואתה אפילו לא מנסה להפוך את העבודה שלך למעניינת?

אז הלכתי וחיכיתי בתור בבית המרקחת כמו חיילת טובה וכשתורי הגיע, כמובן, הרוקח אמר לי שיש רק רופאים מסויימים שיכולים לתת את זה והרוקח לידו אמר "אסמכתא, אסמכתא, תדברי עם רופא יחידה-", ואני אמרתי "זה בסדר, אני מכירה את הנוהל, אמרתי גם לרופא והוא לא הקשיב לי", והרוקח הראשון אמר "טוב, אל תדאג, היא חובשת בX, היא יודעת את העבודה" וצחקתי כי לא הייתי עם שום סממן מזהה של הבסיס עליי, ואז צחקנו על זה שהם מכירים את כל יושבי הבסיס שלי בערך. פעם התקשרתי לברר על תרופה לאי ספיקת כליות שאחת החיילות שלי לוקחת ואחד הרוקחים שאל מהצד "מי זו, היא מבררת בשביל יואב?".*

לא כזה בא לי לקחת גלולות, גם ככה הדבר הכי מרגש שקרה לי מאז שנפרדתי מהחבר שלי היה איזה בחור שהתמזמז איתי במסיבה לפני איזה חודשיים. הייתי רוצה להגן על עצמי ולומר שהייתי שיכורה, אבל לא הייתי, וזה קצת נואש מצידי אבל ממש נהניתי מזה שמישהו זרם איתי. לא התחילו איתי בכלל בחודשים האחרונים, שזה קצת עצוב. פעם היו מתחילים איתי כל הזמן. מעניין לאן נעלם הקסם שלי.

אחרי זה הלכתי לאסוף את תעודת הבגרות שלי מהתיכון. היה מעניין לראות את המקום הזה בפרספקטיבה שונה. עבר די הרבה זמן ואני לא תיכוניסטית יותר. השתנו שם כל מיני דברים; השער עבר מקום (איך לעזאזל?) ופתחו שם איזה קיוסק, אבל בדיעבד הכל די אותו הדבר- המבנה עדיין עומד והתערוכה התחלפה וכולם קטנים ויושבים ומרכלים על המדרגות של הבמה. הייתי פעם כמוהם. כמה זמן לא עשיתי את זה, שנה? שנה וחצי?

לא התגעגעתי בכלל.

ניסיתי להזכר בשמות של מורות שהיו לי בתקופה ההיא ואהבתי אבל לא זכרתי יותר מידיי. נראה לי שדי הדחקתי את הכל. בסופו של דבר עשיתי סיבוב בחדר מורים ואת היחידה שבאמת רציתי לראות לא מצאתי. לא התחשק לי ללכת יותר מידיי אז פשוט עזבתי. כשאני חושבת על זה עכשיו זה קצת חבל, כי ממש רציתי לומר לה היי וכמה אני מעריכה אותה ושהיא המורה היחידה שאני זוכרת ואוהבת משם.

לא אהבתי את התיכון באופן כללי אבל היא הייתה, אתם יודעים, מהמורים האלה שמאמינים בך ואוהבים את מה שהם עושים וללמד ולמרות שבהתחלה היא הכעיסה אותי ואני לא הייתי התלמידה הכי נחמדה (הייתי די סנובית במהלך כל התיכון), איכשהו ממש הסתדרנו וכשישבתי חודש בבית חולה וכבר לא הייתי תלמידה שלה היא התקשרה לשאול מה שלומי. היא הייתה קצת, אתם יודעים, כמו זה. אולי בלי הכעס, אבל ככה.

קצת מוזר לי לכתוב עליה בפוסט עם ביקור אצל גניקולוג, אבל היא מורה כל כך מדהימה שאני לא יכולה אפילו לדבר על הביקור בבית הספר בלי להרגיש קצת החמצה שלא ראיתי אותה.

***

*הכל שמות בדויים, כמובן.

גם הקטע עם שני סוגי המזון השונים באותה הצלחת הגיע רק כשהתגייסתי ולא יכולתי לסחוב שתי צלחות בלי להרגיש מוזר. זה היה לגיטימי לקחת שתיים, כי הצלחות הצבאיות שהשתמשנו בהן בטירונות היו הכחולות הסטנדרטיות מפלסטיק האלה שיש בכל מטבח צבאי (או לפחות בבט"רים/בא"חים/בא"פים, שם אני תמיד רואה אותן. אחרי הטירונות, כשהגענו לקורס חובשים כבר אכלנו חתולי עידית ולא אוכל צבאי אמיתי, אז הצלחות היו מזכוכית והקייטרינג היה שוטף אותן. בבסיס הנוכחי שלי הן גם מזכוכית - ובגודל של שתי צלחות פלסטיק לפחות, אז אני כבר לא יודעת. אני לא מבינה גדולה במטבחים צבאיים) והן די קטנות, אבל עם כל המפונקות מסביב שאכלו מעדן דני לכל היום ובייחוד אחרי תורנות מטבח מבאסת במיוחד במוצ"ש אחד, בה אני יכולה להשבע ששטפתי את כל הצלחות והסכו"ם שמש"ק הכשרות הצליח למצוא, החלטתי שאני מעדיפה לחסוך לתורן המטבח שאחרי את הצרה האיומה שבלשטוף עוד צלחת.

אני זוכרת ארוחת צהריים אחת בקורס; הלכתי בליינים בחדר אוכל ולקחתי איזה שניצל תירס ואורז. היה ליד גם גזרים גמדיים ברוטב וכל השניצל נרטב לי ואני כמעט בכיתי כשראיתי את זה וקמתי בהפגנתיות לזרוק את זה לפח ולפחות עשר דקות אחר כך הייתי נסערת לגמרי עד שבקושי אכלתי. אחרי זה סיפרתי לידיד טוב שלי, שירד עליי ממש וסיפר לי סיפורי אימה על מפלצות שניצלים רטובים. 

כמה שבועות אחר כך סגרו את חדר האוכל בגלל תברואה לקויה והיינו מקבלים אוכל בשקיות וירקות לא חתוכים, אז לפחות לא הייתה לי בעיית שניצלים רטובים עד שעזבתי, כי אכלתי בתוך שקיות בחדר. אבל זה לא שיפר כלום.

לא הייתי מרשה לחבר הקודם שלי להיכנס למיטה אחרי מקלחת כי הגעיל אותי שהוא רטוב. לפני שהתגייסנו שנינו, כשהשיער שלו היה ארוך כמו שלי והיה לוקח נצח עד שהיה מתייבש והוא עוד לא היה רגיל לזה שאני משוגעת ולא מוכנה לגעת בו כשהשיער שלו יכול להשקות מדינה אפריקאית שלמה, זה היה ממש משגע אותו. היה לנו אפילו הסכם מגוחך כזה שהוא שוכב במיטה על צד אחד ולא מתגלגל אליי כדי שהכרית לא תהייה רטובה ואני חלילה אגע בה (ובבית לבד אני בכלל ישנה עם מגבת מתחת לראש).

אני שוטפת כלים ומשפשפת את הידיים שלי עד שהן מורידות כי אני שונאת להרגיש לא יבשה. אני פאקינג אוהבת לשטוף את הידיים עם ספונג'טות 70% אלכוהול כי זה מתאדה מהר (ומריח מדהים).

אבל אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כי לגמרי השתגעתי אתמול.

long story short- צעקתי על חברה כי היא לכלכה אותי בצחוק עם מיץ של תפוז. צעקתי עליה ממש. והתחרפנתי. הלכתי לחדר אחר וקצת בכיתי מהיסטריה ואז בקושי נשמתי ולקחתי מיליון ספונג'טות עד שהרגשתי נקייה בערך שוב והתגרדתי והייתי אפתית ומגעילה וקצת פגעתי בה וזו לא הייתה אשמתה כי היא לא יודעת (ידעה) שאני משוגעת ככה. זה לא יוצא יפה, אבל בברירת מחדל שלי אני לא כזה נחמדה, אז כשאין לי כוח ואני נשברת אני מתחילה להתחרפן ולהגיב מוזר ואני מעבירה אנשים גהנום קטן כי התגובה הראשונית שלהם היא לנסות לעודד אותי והם לא מבינים שצריך לעזוב אותי בשקט עד שאני משתלטת על עצמי מחדש.

אז עכשיו אני מרגישה כמו חרא.

כמובן שהתקשרתי והתנצלתי והסברתי שאני ככה ואני מצטערת שהתפוצצתי ככה, אבל אני פשוט מרגישה כל כך רע. אני שונאת לפגוע באנשים שאני אוהבת ואני שונאת להגיב ככה. אני יודעת שהיא תסלח לי והכל יהיה בסדר כי אנחנו קול אחת עם השניה וביום ראשון הכל יהיה כרגיל, אבל זה לא מוריד או מקל את התחושה הזו. כאילו עד שאני לא אחיה את זה אני לא ארגיש שזה בסדר.

אוף.

טוב.

אז באופן כללי זה מרגיש מגוחך ועצוב ודבילי, כן? לא כתבתי בלוג (או כל דבר, למען האמת. אני מאוד עקבית בלהפסיק דברים שאהבתי לעשות) די הרבה זמן. למעשה, הבלוג האחרון שלי היה אולי לפני חמש שנים, ואני עדיין מרגישה בת חמש עשרה כשאני כותבת את זה. איך לעזאזל מתחילים פוסט ראשון? יש איזה חוקים, בטח. כמו דייטינג או משהו. אתה מציג את עצמך בצורה יפה ומנכס לעצמך תכונות טובות ומקווה שאנשים יישארו מספיק זמן כדי להכיר אותך.

תמיד הייתי גרועה בזה. גם קריירת חברויות האינטרנט שלי די הפסיקה בגיל ארבע עשרה. נראה לי שזה כי אז התחילו להיות לי חברים אמיתיים (כאלה שיוצאים לשתות איתם ולרכל איתם והם משלמים לך על קפה לפעמים ואתה משלם עליהם ולא אכפת לך. זה תמיד מרשים אותי לחשוב שיש לי כאלה), וחוץ מזה - זה תמיד הרגיש כאילו אני מנסה להיכנס לאיזו קליקה. חבורת אנשים בפורום שמדברים אחד עם השני כמה חודשים או שנים כל יום ומכירים אחד את השני ממש טוב ויש להם אפילו כינויים אחד לשני והכל, מה זה להוסיף פוסט "חדשה" פתאום. צריך להיות ממש קול בשביל דברים כאלה, כדי. אני לא מאוד קול. ואם לא רוצים אותי במקום כלשהו, אני די מבינה את הרמז והולכת. כנראה שבאיזשהו שלב הפסקתי להתאמץ קצת.

כלומר, אל תבינו אותי לא נכון. אני בסך הכל אחלה בחורה. אני חברותית ומגניבה והכל, אני מניחה. אבל האינטרנט הוא מקום די קשה פשוט כי אף אחד לא יודע מי אתה, והרבה יותר נוח לשפוט ולא לחבב אנשים ע"פ הדעות שלהם ואיך שהם כותבים או סתם כי מתחשק לך, כי אין לזה השלכות. אנחנו כולנו כינויים ותמונות פרופיל שגרים במקומות רנדומלים על הגלובוס. לפעמים כולם שוכחים שאנחנו בני אדם מאחורי זה. אני עדיין חושבת שאנשים עם דקדוק קלוקל הם טיפשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים שופטת אנשים הרבה יותר משמגיע להם. אבל ככה זה. יש לי חברים שאני מסרבת לדבר איתם בוואטסאפ כי אני לא יכולה לקרא את גיבוב המילים שלהם בלי לתהות אם הם חולים היום. אפילו שמתי לב שהכתיבה שלי נהייתה עצלנית בסמסים. שום סימני פיסוק ולפעמים אפילו חוסר מוטיבציה להרכיב משפט הגיוני. הכל רק רצף מילים ארוך עם איזה סמיילי באמצע. אולי גם עליי חושבים שאני קצת מטומטמת אם לא מכירים אותי.

מה שמוביל אותנו למה-אני-עושה-פה-בכלל.

הכל התחיל כי קמתי בשבע בבוקר ולא היה לי מה לעשות כי נגמרה לי הסוללה בטלפון ואיבדתי את המטען, אז התחלתי לחטט באיזה אתר שחברה אמריקאית שיתפה בפייסבוק ולקרא מאמרים כדי להעביר את הזמן. כמו כל שיטוט הארדקור באינטרנט בסופו של דבר (מעבר להמון עצות ומאמרים שימושיים כמו '13 פרטי לבוש שאת חייבת בארון', 'איך למצוץ טוב', 'חמישה סימנים שהוא בקטע שלך' ודומיו - גאד אני יודעת. אני בחורה ואני אוהבת לצרוך זבל. זו בעיה מוכרת ואני מתמודדת איתה יום יום) הגעתי גם לתורי דעות פמיניסטים ושוביניסטים ואנקדוטות קצרות וחמודות וסיפורי חיים מקסימים של אנשים שהם בטח די מדהימים ושלעולם לא אפגוש.

ואז זה הכה בי. לא ישבתי והקלדתי את מה שאני חושבת (ואני מוכרחה לציין שאני חושבת הרבה) כבר חמש שנים. וזה הרגיש כל כך מבוזבז ומנותק. ממש אהבתי לשבת ולכתוב. להוציא את הרגשות שלי החוצה. לחשוב על רעיונות לסיפורים ולחיות בסרט שיום אחד אני אהיה איזה סופרת מדהימה של סיפורים הזויים על מקררים וחתולי רחוב. לקרא תגובות של אנשים ולהכיר אנשים מהאינטרנט וכל הדברים הזה שלא עשיתי די הרבה זמן. אולי אפילו אנשים שייקראו אותי יחשבו שאני מעניינת.

זה לא שאני לא זוכרת למה הפסקתי עם זה אז - זה היה בערך, חברות מצאו את הבלוג הממש דכאוני שלי ולא היה לי כוח להרצאות המטיפות שלהן ולנאומי ההגנה העצמית שלי (הדברים האלה הם די אותו דבר. מעין תבניות קבועות ומדכאות כאלה, לא? זה היה מייאש בזמנו. למה את לא משתפת אותנו בדברים שקורים לך, בלה בלה בלה, כי ידעתי שככה אתן תגיבו ואין לי כוח לזה, בלה בלה בלה), ולא התחשק לי כבר לכתוב ולא היה לי זמן כי הייתי מיואשת וממורמרת והייתי (וגם עדיין) די קנאית לפרטיות והשטויות שלי.

למרות הכל אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת לזה. מאוד. אז אולי אני כן אצליח להיות עקבית ופחות ממורמרת (לפחות אשתדל. אני עדיין עובדת על החלק הזה), ואולי אני די אכשל בזה. איך כל הבלוגינג הזה עובד עכשיו? עדיין יש תגובות של "בלוג יפה, מוזמנת לשלי"? אני חוששת שנהייתי ממש גרועה בכל הקטע הזה של תקשורת אינטרנט בשנתיים האחרונות.

בהצלחה לי, אני מניחה?