ירדן נגד העולם. או שלא.

אני רוצה לפרוש מבר אילן. אולי כי נכשלתי בבוחן, אולי כי אני מפחדת ממבן אמצע השנה, ולמען האמת- לא כל כך משנה לי למה אני רוצה לפרוש, ממילא שתי הסיבות האלו נובעות מסיבה אחת: אני מעדיפה להיות נגנית טובה מאשר מתמטיקאית סבירה ונגנית בינונית. 

אני מבינה את החומר בבר אילן די מהר, אבל אני לא מסוגלת להשקיע מספיק בבית, ככה שאני פותחת פערים ככל שהחומר הופך למסובך יותר. בנוסף לבינוניות שלי בבר אילן, אני לא יכולה לנגן יום בשבוע בגלל השיעור (בנוסף ליומיים בשבוע שבהם יש לי חזרה של הרכב ושיעור תיאוריה, אבל אז לפחות אני עוסקת איכשהו במוסיקה).
אני מאוד אוהבת לנגן, ואחרי חצי שנה של נגינה הייתי מנגנת במשך שעה בכל יום, כי אז התחלתי להתאמן על טכניקה ויצירות שלמות (לפני כן לא היו לי ממש דברים להתאמן עליהם- ניגנתי מחוברת בשם A Tune a Day ואת כל הקטעים בה ניגנתי מקריאה).
אחרי שנה וחצי של נגינה (והשקעה ענקית של המורה שלי בי), ניגנתי את הקונצ'רטו של קוואנץ בסול מז'ור. עכשיו, אפילו בימים שבהם אני יכולה לנגן אני נאלצת לקצר את זמן הנגינה בכחצי שעה, כדי להספיק להכין שיעורים וללמוד למבחנים בבית הספר. אפשר להבחין בעומס גם בציונים שלי בבית הספר: 75 באנגלית ו-85 בערבית אלו לא סטיות תקן. אלו תוצאות של למידה לא טובה למבחנים.
בניגוד לידיד שלי, שלומד בבר אילן עם כיתות ט' ובנוסף הוא פסנתרן מחונן ושחיין, אני לא מסוגלת לעסוק בכל כך הרבה תחומים. אני לא יכולה לנגן רק ארבעה ימים בשבוע, שעה וחצי בכל פעם. גם אם אעבוד ביעילות המרבית- הנגינה שלי תשתווה לשל מי שמנגן בכל יום במשך שעה וחצי. 

ההורים שלי בטח יכעסו מעט אם אבקש לפרוש מבר אילן, הם ממילא לא יודעים מה לעשות עם זה שאני לא מסתדרת עם המורה שלי לחליל, והדבר האחרון שהם רוצים עכשיו זה לחפש לי מורה חדש. אולי בכל זאת כדאי שאבקש- שום דבר רע לא יוכל לצאת מזה.