אתם מוזמנים לקרוא לי חולת נפש. גם אני חושבת לפעמים שמשהו בי לא בסדר בזמן שאני מנסה להבין מה עומד מאחורי מה שאני עושה.
בזמן האחרון חזרתי לבכות בלילה, רק שעכשיו, שלא כמו בקיץ, אני בוכה כי מדמיינת מה יקרה אם מישהו קרוב אליי ימות. יותר נכון יהיה לומר שאני בוכה כי אני חושבת מה יקרה אם יקרה משהו למורה הקודמת שלי לחליל, ואיכשהו אני תמיד חושבת על מוות.
למה דווקא המורה הקודמת שלי לחליל? אולי משום שהיא פשוט יקרה לי. היא הפסיקה ללמד השנה מכל מיני סיבות, ולכן נאלצתי לעבור למורה אחרת. שתיהן מורות טובות, אבל כל אחת מהן שמה דגש על דברים שונים בנגינה, ככה שמאז המעבר הצליל שלי השתפר מאוד, אבל הטכניקה נשארה כשהייתה, אולי אפילו הידרדרה מעט. מעבר להבדל בהוראה, אני יכולה לומר בלב שלם שאם היו אומרים לי שהמורה הנוכחית שלי מפסיקה ללמד ואני לא אפגוש אותה להרבה זמן, לא יהיה לי אכפת. כשאמא שלי סיפרה לי שהמורה הקודמת שלי מפסיקה ללמד בכיתי בלילות במשך שבוע, שאחריו הייתי בוכה בערך פעם בשבוע, כשנזכרתי בכל מיני דברים שקשורים אליה.
חזרתי לבכות בלילות, שוב, רק שהפעם אני לא בוכה על חסרונה, אלא על מה יקרה כשלא אוכל לפגוש אותה שוב, לעולם. אני עוד פוגשת אותה, בערך פעם בחודש או חודשיים, וגם אז הזמן שעובר בין המפגשים הוא ארוך מדי, לטעמי. אני מפחדת מהיום שכבר לא אוכל לפגוש אותה יותר- אז כבר לא יהיה טעם שאנגן. כשאני מנגנת אני חושבת על מה היא תאמר, מה היא תחשוב, האם היא תאהב את זה או שתתאכזב. אפשר לומר שאני מעריצה אותה, במובן מסויים- היא החלילנית הטובה ביותר שפגשתי.
אין שום סיבה שתמות: היא צעירה, שמחה כל הזמן, אפילו אין מישהו שירצה לפגוע בה. אני סתם דכאונית, פתאום.
מעולם לא נקשרתי לאנשים כל כך, מעולם לא הייתי דכאונית כל כך. כנראה שהשילוב של הדברים האלה הוא שגורם לי להירדם מכוסה בשמיכה חמימה של דמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
