כמה קשה להבין שהיא תמיד תהיה הג'ינג'ר שלי, האהבה הראשונה שלי, זאת שאני תמיד אוהב לא משנה מה. זאת שכשהיא תדבר אליי אני אמס וזאת כשתדבר על אחרת אני אכאב..

זה קשה, כל כך קשה. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שאני לא רוצה שנחזור, ושכבר אין שם כלום. וזה באמת מה שההיגיון אומר. אבל הלב, הלב לא חושב, הוא מרגיש והוא מרגיש אחרת לגמרי ממה שהראש חושב. 

הלב רוצה אותה, קרובה, אוהבת, מסתכלת עליי בעיניים האוהבות שלה, לנצח. 

אני יכולה לצאת ולאהוב מליון אנשים אחרים בין עם גברים או נשים אבל את אף אחד מהם אני לא אוהב כמו שאני אהבתי, אוהבת ואוהב תמיד אותה.

אני חייבת לציין שזה דבר מאוד קשה לקבל ולחיות איתו. איך ממשיכים מכאן??

היא הבן אדם של חיי, תמיד תהיה. והיא אומרת שאני כבר לא ושהיא לא אוהבת אותי ככה יותר.. זה יכול להיות? אחרי אהבה כל כך גדולה ועמוקה ברמות אחרות, זה אפשרי שזה פשוט עבר? נגמר?

זה כואב לחשוב שכן, כשאני נמצאת במקום הזה של לאהוב אותה כל כך חזק אולי אפילו יותר ממה שאהבתי אותה אז. אני רוצה לברוח לשקט, לדממה. אבל אני לא יודעת מה יותר טוב? לשמור אותה קרוב או להרחיק אותה לגמרי? מה יעשה אותי יותר מאושרת או לפחות פחות אומללה...

אני כבר לא יודעת, אין לי תשובות.

ג'ינג'ר שלי, אני אוהבת אותך.