אז למרות הפוסט הקודם שלי, הבנתי שהתאהבתי קצת במישהי חדשה. ונראה לי שהבנתי למה פיתחתי רגשות רק כלפי מישהו שידעתי שרוצה אותי...

זה לא כיף, ואפילו ממש מדכא לפתח רגשות כלפי מישהו שלא מרגיש ככה בכלל...

אמרתי לה לפני כמה זמן מה אני מרגישה והיא אמרה שהיא לא יודעת מה היא רוצה אבל שחשוב לה שלא ישתנה משהו בינינו.. וגם לי זה היה חשוב אבל עכשיו כשאני מבינה שאלה לא סתם רגשות זה ממש קשה להיות בחברתה בידיעה שלא יקרה כלום 

למרות הידיעה הזאת אני עדיין מצפה, מקווה וכל פעם מתאכזבת ונפגעת מחדש.. . וזו לא אשמתה היא לא אמרה שהיא רוצה אבל זה לא משנה את זה שאני נפגעת.

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. להמשיך להישאר חברות או לקחת צעד אחורה?

כמה קשה להבין שהיא תמיד תהיה הג'ינג'ר שלי, האהבה הראשונה שלי, זאת שאני תמיד אוהב לא משנה מה. זאת שכשהיא תדבר אליי אני אמס וזאת כשתדבר על אחרת אני אכאב..

זה קשה, כל כך קשה. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שאני לא רוצה שנחזור, ושכבר אין שם כלום. וזה באמת מה שההיגיון אומר. אבל הלב, הלב לא חושב, הוא מרגיש והוא מרגיש אחרת לגמרי ממה שהראש חושב. 

הלב רוצה אותה, קרובה, אוהבת, מסתכלת עליי בעיניים האוהבות שלה, לנצח. 

אני יכולה לצאת ולאהוב מליון אנשים אחרים בין עם גברים או נשים אבל את אף אחד מהם אני לא אוהב כמו שאני אהבתי, אוהבת ואוהב תמיד אותה.

אני חייבת לציין שזה דבר מאוד קשה לקבל ולחיות איתו. איך ממשיכים מכאן??

היא הבן אדם של חיי, תמיד תהיה. והיא אומרת שאני כבר לא ושהיא לא אוהבת אותי ככה יותר.. זה יכול להיות? אחרי אהבה כל כך גדולה ועמוקה ברמות אחרות, זה אפשרי שזה פשוט עבר? נגמר?

זה כואב לחשוב שכן, כשאני נמצאת במקום הזה של לאהוב אותה כל כך חזק אולי אפילו יותר ממה שאהבתי אותה אז. אני רוצה לברוח לשקט, לדממה. אבל אני לא יודעת מה יותר טוב? לשמור אותה קרוב או להרחיק אותה לגמרי? מה יעשה אותי יותר מאושרת או לפחות פחות אומללה...

אני כבר לא יודעת, אין לי תשובות.

ג'ינג'ר שלי, אני אוהבת אותך.