כשהוא קילף ממני את בגדיי לאט לאט, עם תשוקה גלויה, היה קשה להסתיר את ההנאה שלי. הוא קרב את אצבעותיו אל התחתונים שלי (המכנסיים התעופפו מזמן) ורכן כדי למשוך אותם עם שיניו. החספוס שלו בדמות זיפים עבים עינגו אותי עוד לפני שהוא בכלל התקרב לשם. עכשיו, הוא שלף אצבע אחת והעביר אותה על הדגדגן, מדי פעם יורד קצת ומשרטט עיגולים קטנים ומחרמנים המסמנים את החור אליו הוא רוצה להיכנס.

״כן.. לשם..״, מלמלתי כמסוממת. הוא הוא הרים גבה אחת, והחליט לעשות לי דווקא. הוא משך ממני את התחתונים ועלה עליי. הוא הרים את שתי רגליי מעל ראשי, רגל אחת על מסעד הכיסא, רגל שנייה על השולחן. לרגע הוא נראה מבולבל אנטומית. המבט שהגניב אל הרגל הפשוקה והבעת הפנים שלו גילו הכל. ״באמת גמישה, אה?״, הוא אמר, ואני נשכתי את אוזנו. הוא תפס עם ידו את גרוני והוריד אותי אל מושב הכיסא. איבר מינו נוגע בי, לא נכנס אליי, מחרפן ומשגע כל מחשבה שעוברת לי בראש. אני נוהמת כאילו ופי חסום, לא יכולה להזיז את שתי ידיי ומתה מתה מתה שהוא כבר יעשה משהו. כאילו קורא את מחשבותיי, הוא נכנס באבחה אחת, משאיר אותי ללא נשימה, חסרת אונים, פעורת פה. הפה. שלי. צועק. לפי. ה. פמ. פו. מים. כך גם נשמעות המחשבות שלי. מקוטעות ומלאות. 

מי ידע. 

.

ואולי הסיבה לכך ששליטה הולכת ונעשית יותר נפוצה ופחות טאבו, קשורה בפמיניזם הבלתי שוויוני הזה, בו אנחנו צריכות להיות הכל ביחד. הדרישות האינסופיות מעצמנו גורמות להתרפקות כלשהי על כניעה, לעשות בלי לחשוב כל כך הרבה. למסור את המפתחות. 

אני מוכנה שתנהג בי תמיד.