גם כאן יורד שלג
12.11.13
משהו בלקום בבוקר ובמבט מרושת קורי לילה לראות פתיתי שלג על רקע בנייני ניו יורק,
גורם לי להרגיש כמו הילדה הקטנה עם העיניים הגדולות והנוצצות שרק רוצה לטרוף הכל מבלי יכולת להכיל
הילדה הקטנה שכל עובר אורח יכל לראות דרך העיניים את הדימיון המטורלל שמתרוצץ וקופץ מפינה לפינה בתוך מוחה הקטן.
עוד מבט אחד בחלון והיא משתלטת עליי, מבלי שהספקתי להרגיש כמו שהגדולים מרגישים כשהם רואים שלג בניו יורק.
עוד מבט אחד, והשלג כבר מזמין אותה לשחק והיא פולטת ציוץ של אושר מגרונה.
כל מבט השלג משנה את קסמו, אני כמעט שומעת את המוסיקה לצליליה הוא רוקד. איזה מראה.
עכשיו אני קצת יותר כמו הגדולים, המבט השתנה לפה פעור ועיניים מתרגשות.
אולי זה המבט שכן מכיל את מה שהוא מקבל, יותר נינוח ממה שהיה לי פעם.
פעם, מרוב רצון לטרוף אני בספק אם הצלחתי באמת להתרגש, באמת לתת לחלחל. היה רק רצון.
עדיין יש לפעמים, רצון שעומד ביני לבין העולם כמו שער סגור, אבל כשאני שלמה השער נפתח,
וכמות בלתי נדלית של מידע ויופי צועדים אל עבר שערי, ואני נפעמת מיכולתי לארח את כל אלה בביתי
וגם היום יורד שלג
מצאתי שלווה בתוך תקופת המעבר, בשלג שנופל, במפצח האגוזים, ביובש על הפנים ובשפתיים הסדוקות
מצאתי את המושב המרופד מול החלון הגדול, ועיני פונות אל הנוף המתחלף עם כיווני הרוח.
יש תחושה בבטן הפיזית, אבל היא רק תחושה. רק חוש שמופעל ואני לא יודעת על מה הוא מצביע.
מדי פעם אני מרימה ראש להעיף מבט על מופע השלג שקוסם בחלון, הדינמיקות השונות, המקצבים, תפיסת החלל והתנועתיות המהפנטת.
מסך מרהיב של נקודות לבנות ומוכשרות.
רוצה להתרגש ממשהו מאוד וזה עניין של כמה ימים עד שהלב שלי יצוף בתוך בריכה של אש יוקדת ועצמותיי יימסו מרוב חום ואהבה.
אבל משהו בהפרדה הזו, אני פה וכל זה יקרה שם. גורם לי כמעט לא לצפות שזה מתקרב. אפילו לא לראות את זה באופק.
רק לדעת במוח השכלתן והעובדתי שעוד שלושה ארבעה ימים משהו גדול עומד לקרות