למה את רוצה לבכות ולא בוכה? למה העיניים יבשות דווקא כשהן רוצות לטבוע בתוך השחור?
והיה יום טוב, אבל איכשהו נגמר הפוך, הדלת נסגרה לכיוון השני. מה אני אפילו אומרת
שאני מתחילה לבכות.
רגע שהייתי רוצה חזה להניח עליו את הראש, ולהתלטף על ידי יד שאוהבת אותי ומכירה אותי גם כשאני גדולה ומוארת וגם שאני מקומטת ומקולקלת וגמורה ומסריחה.
ועל מה כל הכאב הזה היום? אולי זה יושב על משהו גדול יותר, אולי זה בכלל לא האודישן, אולי זה באמת חיכה רק כדי שאתפור הכל ביחד
שתומר רחוק וכביסה ולבד ושמנה וטבעונות ושוקולד ואבא ואמא ואיפה יש עיניים שלא שופטות אבל גם לא חושבות שאני קסם הבריאה? פשוט יודעות את כל מגרועתיי ולא מצפות ממני לדבר. אל תהיי שלמה, אל תהיי יפה, אל תצליחי, אל תנצחי. רק תהיי.
מה זה הכאב הזה שנכנס לי דרך הצלעות ומכווץ לי את הבטן? כל כך לא רצוני ולא נשלט
מה זה כל זה למה אני בכלל מרגישה ככה כאילו שאני מכאיבה לעצמי ואני לא יודעת איך ומה מפסיק את הכאב. אבל זו אני שמכאיבה! מה אני עושה לא נכון? מה אני צריכה?
אני צריכה להודות שקשה לי, להפסיק להיות סופרמן, להפסיק להיות זאת שיודעת, להפסיק לתת לסביבה הזרה לנכר אותי.
איפה אמצא אוזן קשבת איפה הכתף להשען עליה. איך הייתי רוצה שתומר יהיה כאן איתי, וגם זה כואב מתחת לכל הקליפות של ההכחשה, והניסיון להציג את זה על ענן רך וקליל, כשבעצם אני מאוד רוצה שתומר יהיה כאן... והסיפור הזה כבר לעוס, כי אני תמיד רוצה שהוא יהיה כאן (איפה שזה לא יהיה) והוא תמיד רוצה להיות במקום אחר (איפה שזה לא יהיה)
אני מרגישה מעט לחות בעין ימין וזה מרגיז אותי, ועדיין כבד לי בבטן ובאלי להקיא משהו. שהאומללות הזו תצא ממני!
כולה אודישן מטומטם שאפילו לא ידעת על קיומו, לא התכוונת ללכת אליו. אני לא מבינה את ההגיון להלחץ מזה שאני לא הולכת לאודישן. מה זה אומר יא מפגרת מה זה אומר? למה את מגיבה בחוסר היגיון והגזמה מוחלטת? שתי סטירות, תתאפסי על עצמך! עד כאן, איבדת שליטה
מה צריך לעשות כדי שארגע עכשיו מה צריך לעשות כדי שאקום בבוקר אחרת?
אולי לתת לרגש להיות ולא להלחם בו, לשמוע כמה שירים עצובים, לבכות.. הייתי עושה ביד אם היה לי מצב רוח אבל פאקינג אין לי.
ונמאס לי לדבר אנגלית ולהחביא את המשמעות מאחורי הפוליטקלי קורקט שמותבע בשפה עצמה. לפעמים בא לי לדבר עברית, פשוט כי באלי, לא אכפת לי שהם לא יבינו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
