בתוך המחברות

מול עצמי בלי מסיכות ובלי שקרים.

הרבה זמן שאני כותבת במחברת או בכלל, חיה בחוסר כנות עם עצמי. שוקלת מילים מול עצמי.

אולי כי אני לא בוטחת שהמוח שלי אמנותי מספיק, אולי רציתי לכתוב דברים שהם לא רק יומן.

אבל עכשיו צריך לתרגל. אמת בלי מסיכות, שינוי צריך להגיע והוא צריך להתחיל משורש.

אני חותרת לכיוון טיפוח עצמי וקבלה עצמית.

יום שלם אני מנסה להביא את עצמי ליוגה ומדיטציה כדי שזה מה שיעשה לי טוב.

האם יש מישהו בעולם שאי פעם אתן לו לקרוא אותי כמו שאני? מפלצת מגעילה. לא יצאתי 48 שעות מהבית לא צחצחתי שיניים רק ישבתי או שכבתי על הספה או במיטה אכלתי ושרפתי את המוח על הטלוויזיה ועל המחשב. איך בא לי לנתק את עצמי. להיות אנפלגד.

אני שמנה. הבטן שלי נראית נורא אני לא סקסית ולא נראית טוב ואני יודעת באמת שלהיות סקסית לא קשור לאיך שאני נראית אלא לאיך שאני מרגישה עם איך שאני נראית. ובכנות, אין דבר שאני יותר רוצה מפשוט לאהוב את עצמי ככה. אין דבר יותר סקסי וחזק מבחורה שיש לה בטחון ענק באיך שהיא נראית למרות שזה לא תואם את הנורמה הרזונית של החברה. איך עושים את זה, אני מתה להסתכל על המראה ולא להגעל אבל אני נגעלת. שאני רואה את התחת הענק שלי והרגליים לא שריריות מספיק והבטן בולטת ובגב יש כפלים, ואני רוצה לראות אישה מולי, וכל מה שאני רואה זה יצור מגעיל ומכוער.

אני מחפשת לעצמי תיקון.

יכול להיות שהתאהבתי במלינדה? זה אפילו לא נכון אבל אני כותבת בכל זאת, אולי זו התאהבות חברית. נהיה לי כל כך אכפת ממנה שזה מרגיש כמו מערכת יחסים זוגית. יכול להיות שהיא הסיבה לערעור היחסית פתאומי הזה.

אולי מול דור אני יכולה לקרוא את זה למרות שהוא לא יבין עד הסוף והדבר היחיד שהוא יסיק מזה שאולי אני באמת נמשכת לבנות ולא רק מתבדחת על זה וזה בטח יחרמן אותו.

הייתי רוצה שרובי יהיה הבחור שהייתי יכולה להקריא אותי. משום מה יש לי הרגשה שהוא כן יכול להכיל, אבל ויתרתי עליו כי אני יכולה להרגיש כשזה לא עולה על הגל בינינו, חוץ מזה שהוא מוציא אותי מסביבת הנוחות ואני עוד לא מוכנה לזה.

לא ייאמן שקניתי את המחברת שלי לפני שעברתי לגולה. מעניין מה חשבתי שאני אעבור, איזה תהליך חשבתי לתעד, אני אפילו חושבת שעברתי רגרסיה. לא, אין מצב. אני הולכת קדימה אני פשוט לבד. ולראשונה הלבד הזה מייצג משהו, והוא מרגיש אמיתי יותר.

היום הייתי רק גוף והנפש שלי ברחה. הייתי גוף חסר מטרה זמנית, כמו שולחן וכסא וטלוויזיה שאף אחד לא משתמש בהם. הייתי  עוד חפץ לא שמיש בסלון. ולרגעים קטנים היו לי גיצים קטנים של התבוננות מבחוץ ובחיי שריחמתי על עצמי.

לפעמים אני מתחרטת שעשיתי קעקוע בגיל כל כך צעיר, אבל כנראה שאף פעם לא אודה בזה מול אנשים אחרים. אבל לפחות מול עצמי, יש לי את הפחד שלא אתקבל ללהקה בגלל הקעקוע, ובאופן כללי לפעמים אני רוצה להיות פשוט נקייה לגמרי, ולפעמים אני רוצה להיות דתיה יותר, סתם כי אני רוצה לא משהו עמוק שעומד מאחורי זה. באלוהים אני מאמינה גם ככה, או איך שלא קוראים לו היום. זה נכון שהקעקוע מייצג משמעות גדולה אבל כמו הרב דברים שעשיתי בחיים שלי, המשמעות נגלתה אלי אחרי שהמעשה נעשה ולא לפני. אולי תחושות  בטן מביאות אותי לעשות בלי שהרראש ידע למה. ורק אחר כך הוא מבין.

אני רוצה שלא תהיה בי שיפוטיות לאנשים. אלוהים תשחרר אותי מהשיפוטיות רוצה להיות נקיה מהלכלוך הזה, מריכולים. אני רוצה שזה יעורר בי חלחלה לדבר על אנשים מאחורי הגב.

מתן ותומר, שבראש שלי הם מגיעים בצמד איכשהו, עליהם אני חושבת רק בגלל שאין על מישהו אחר, וגם לא יותר מדי, זה אפילו מרגיש קצת מאולץ שאני משתילה אותם במחשבות שלי. לראות אותם בעיקר מעצבן אותי. די מאסתי בשני הטמבלים האלו, אבל אני יודעת שאני לא במקום למצוא אחד חדש.

אני מנסה לנקות את המצפון שלי, אלוהים אולי אני גם קצת מדברת אליך תוך כדי כתיבה. אולי לא ידעתי כמה חטאים יש לי על המצפון בעיקר כלפי עצמי, באופן כללי העניין הוא שאני לא מרוצה מעצמי בתור בן אדם. אני לא באמת אוהבת את עצמי ואני צריכה עזרה שמיימית, זאת האמת.

אני צריכה שברגעים שאני נמצאת בחברת אחרים ואני צריכה לקבל החלטות ישב לי מלאך על הכתף וישמור עלי ויסייע לי לקבל החלטות ממקום נקי וכנה. אני כל כך רוצה לאהוב ולקבל את עצמי. ויש דברים שצריכים להשתנו אבל זה לא הגוף שלי, אני צריכה להרגיש ברת מזל שהגוף שלי כזה נשי ויש לי חזה שופע ומותן צר ואגן רחב, ולהרגיש מיוחדת שלצד כל הרקדניות השלדוניות האלו בי רואים נשיות ואנושיות. אני צריכה להפסיק לשנות את זה ולהתחיל להשתמש בזה. הלוואי שהיה כל כך קל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי אהבה אמיתית.

למה אני לא מסוגלת לדבר עם חברים שלי, בסוף אני אבוא לביקור בארץ וכבר לא יהיו לי חברים. אולי אני גם קצת מתחילה לגדל שורשים פה.

פתאום אין לי חברים יותר, וכשהייתי ילדה לא הבנתי איך מבוגרים מגיעים לשם בלי חיי חברה, והנה אני שם בגיל צעיר מהמצופה.

אני רוצה להשתנות, אני רוצה להיות ניתנת להכלה, לא כמו שדניאל אמר לי שאי אפשר להכיל אותי.

אני רוצה שמישהו אחר יהיה זה שתומך בי, כמו שאני תומכת, מיהו שיהיה כמוני אולי, ויתן במידה שווה ויחזיק אותי ויתן לי להיות חלשה. יהיה אסרטיבי ופשוט יבוא להיות איתי גם כשאני אומרת שאני רוצה להיות לבד, ואני אפתח לו את הדלת למרות שלא צחצחתי שיניים והוא יאהב אותי ואני לא אפחד שלא כי הוא יהיה כל כך ברור שאין דבר שיגרום לו לא לאהוב אותי, כי הוא קורא אותי, הוא כמוני בעצם והוא רואה אותי בדיוק כמו שאני. כמו שאני רואה את מלינדה, וגם היא לפעמים מרתיעה ואולי קצת מגעילה אותי אבל אני מקבלת ומכילה את זה, הבעיה איתי שאחרי כמה זמן אני מתאכזבת, וזו תמיד אשמתי. אני תמיד חושבת ומצפה לקבל בחזרה את מה שאני נותנת, ועד היום זה אף פעם לא קרה. והייתי כל כך משוכנעת שעם מלינדה זה יקרה. הפעם הייתי עיוורת מההתחלה.

הלוואי שהייתי ניחנת במופנמות. אלוהים אולי תתן לי קצת מופנות השבוע? היכולת להיות בתוכי ולהקשיב לעצמי טוב טוב בלי צורך להראות ולשתף. להיות שקולה וחושבת עם עצמי, לקבל מהסביבה ולא לבזבז משאבים משלי. רק שבוע.