בתוך המחברות

בזמן האחרון או אולי תמיד הייתי,או אולי כולם תמיד היו.

בזמן האחרון תשומת הלב שלי היא לדברים אני חווה עם עצמי. כמה נוח ושליו לי לפעמים להיות רק עם עצמי, כמה מערכות יחסים מורכבות אני מנהלת עם עצמי, בעוד שעם העולם בחוץ הכל מסתכם לרובד אחד שרק נדמה לי שהוא מסובך, אבל הכל פשוט. מהכל בחוץ אפשר לסגת, את הכל אפשר לקחת בחזרה.

אבל עם עצמי תמיד אצטרך לקום בבוקר, על עצמי תמיד אאלץ להתבונן במראה, את התחושות שלי תמיד אחוש ואת המחשבות שלי תמיד אשמע. אני יותר ביחד עם עצמי מאשר שאי פעם הייתי עם כל אדם בחיי. ואמא שלי נמצאת אצלי בדירה השבוע. היא בדיוק יצאה מהחדר וכמעט מעלה דמעותיי על גדותיהן, כי אפילו או בעצם במיוחד עם אמא שלי מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. הלבד שלה נמצא בכל ביחד שיש לה והיא יודעת את זה, גם היא לא מצליחה להתמודד עם עצמה יותר. היא גרמה לי לחשוב וגם הסרט שראיתי גרם לי לחשוב- אנחנו בורחים מעצמנו כל הזמן, הולכים ברחוב עם אוזניות, עם טלפונים, מחשבים, סיגריות, אוכל.(פתאום חושבת שאולי בישראל זה פחות נוכח, אבל כאן אי אפשר להשאר אדיש לאדם שאוחז מגש פיצה בידו ואוכל תוך כדי הליכה ברחוב) העיקר לא להיות עם ידיים פנויות, העיקר לא להיות פנוי נקודה.

בדרך חזרה הביתה היום שמתי לב יותר מתמיד לכל האנשים הצעירים עם האוזניות והמבט הטרוד בעיניים מתחת לגבות מכווצות, הולכים זה לצד זה לגמרי לבד, אפילו לבד מעצמם. היתה אשה זקנה אחת בה הכל היה רגוע, הליכה איטית וידיים כמעט פרושות, היא יכולה להתמודד עם עצמה. פעם אנשים יכלו להתמודד עם עצמם, יכלו לשאת את משאותיהם על כתפיהם.

הדור שאני נולדתי אליו הוא דור שלמד שעצמו לא מספיק לו. תמיד נרצה עוד וזו אפילו לא "תרבות הצריכה" שכולנו מדברים עליה, זה הרבה יותר שורשי מזה. אנחנו מול עצמינו לא מסוגלים לשאת את מה שאנחנו, אולי דווקא בגלל שאין יותר מדי מה לשאת. הראש שלנו תמיד במקום אחר, ללב שלנו תמיד יש תלונות והידיים תמיד עסוקות.

לימדו אותנו שמכשירים ישפרו את חיינו, שמכונות ישמחו אותנו ויורידו עול מעל כתיפנו. ואנחנו פתי מאמין אמרנו כן והפכנו את השקר למציאות מגיל כל כך צעיר, והנה אדם שלא יכול לראות פרח ולשמוח למחזה הצבע שכל כך סגול ושהריח כה מלבב. האדם יהיה שמח רק אם יהיה עד לשמחתו, מישהו אחר צריך לדעת שאני שמח כדי שבאמת אהיה שמח? מהי ערכה של שמחה אם כך?

כשאני לבד אני יותר ביחד מאשר עם כל אדם בחיי כרגע, ועכשיו אני כבר לא יודעת אם זה עצוב. כי כשאני ביחד אני הכי לבד שיש, כאילו שבודדותו את כל מהותי לתאים תאים וכל תא נמצא כל כך רחוק מהאחר, כל תא בי מבודד, אני לא מחוברת לשום שורש.