בתוך המחברות

זה מרגיש כמו עשן סמיך ועפור בתוכי. זה עצב עם צבע ומרקם. יותר מדי אנשים שאני מכירה נמצאים סביבי ואני מתעלמת מקיומם. בעצם רק שניים, אבל הם מרגישים כמו יותר מדי. אני שונאת את העובדה שמלינדה חושבת שמצב הרוח שלי קשור אליה במקום להתמקד בלתמוך בי כשאני במצוקה. אבל היא כל כך מסונוורת מעצמה ומבת זוגתה שנמצאת בעיר, שהיא לא רואה אותי מהמטר הקרוב בו אני נמצאת.

כואב לי הראש וזה לא מפתיע אני צריכה להתחיל להתעסק בדברים שלרוב אני משתדלת להמנע מלהתעסק איתם. כסף, תכנוניים, פרטים טכניים. לקחת בחשבון את הפרטים הטכניים ולא רק את הגחמות של הלב. ומנגד בשקט בשקט, אולי זו הזדמנות שחיכיתי לה, שכוח גדול ממני יגרום לי להפסיק להתעסק בדבר האחד בו אני מתעסקת ולהפנות אותי לתחומים אחרים שכבר מחכים שאתחיל להתעניין בהם לעומק. תמיד אפשר למצוא דרך ליצור, גם אם אני לא חלק מהברנז'ה האמנותית בעיר. אני יכולה להתרחק , ליצור מהמקום שלי.

אני רוצה לנקות את עצמי מכל העשן הסמיך הזה. רוצה שינוי חריג ומפחדת מההשלכות, מפחדת ממה שזה אומר עלי. מה זה אומר עלי? האם אהיה כבויה אם לא אהיה בסביבת יצירה? קודם תחלימי אבל. קודם תעשי את הניתוח, אחר כך תחשבי על יצירה.

כל יום זה יום פיצוי בזמן האחרון, כמו שחברתי הטובה מהארץ אומרת. יום פיצוי, יום שמגיע לי משהו מתוק. לאחרונה אני יושבת בבתי קפה ומדברת אל המחברת בבמקום לאנשים שמסביבי, נעה בין רבדים ושכבות, מסתכלת לצדדים מדי פעם, סתם כותבת במקום מסויים, בסוף אגיע.

הכל לטובה ואני כבר מרגישה את זה. אני רוצה תעוזה. אני נועזת ואמיצה. כן. קדימה לחדש קשרים במקום אחד ולשרוף גשרים במקום אחר, אני חזקה אני עשויה מפלדה. אני אעשה אך ורק מה שאני מאמינה בו ואהיה בקרב אהבה ואנשים טובים שיודעים לאהוב את האהבה הזאת.

קדימה. משהו מתוק. מגיע לי.